אם גיל לא היה נהרג או שרז היה נשאר בארץ, הם היו עושים משהו
ביחד. אם מירה לא היתה אומרת לו לפני שלוש שנים לעוף לה
מהחיים, הרי הם בטח היו הולכים לסרט חצות ומתעטפים אחד בשני
ליתרת הלילה. אבל בערב שאיתן נהיה בן שלושים, הוא וחצי בקבוק
היין שנותר מהדיכאון הקודם גמרו לצפות את "יומן" לבדם.
או או: או להיתבאס את רוב הלילה ולהיתקשר נואשות לשילה
האמריקאית משהו כמו ארבע בבוקר או להיתקשר אליה כעת, להיפגש
ואז להיתבאס את שארית הלילה.
המוזר היה שלמרות סלידתו ממנה, עם שילה היתה לו את מערכת
היחסים הממושכת והקבועה של חייו.
הם היו ניפגשים בדירה שלה בתדירות של פעם בכמה שבועות. אף פעם
לא יצאו. אף פעם לא אצלו. מערכת יחסים יציבה כמו מוניטור
המחובר למת. לא עליות, לא ירידות, לא ציפיות, לא עתיד. רבע שעה
של קרב מוכרע מראש בין יצרים לקורקטיות. חצי שעה של המרת מיצי
גוף מבוקרת. התנהלות חרישית של קודם היא ואחר כך הוא לאמבטיה
שעל מנת להתנקות זה מזו. חצי שעה של שיחת פיוס כל אחד עם נפשו
הוא. והביתה.
בערך בחצות גמר להיתלבט והתקשר בתקווה שלא תענה. ענתה ונעתרה
כתמיד מבלי לתת לו להתנגח בשרידי כבוד עצמי של בת ארבעים
וארבע, כעורה ומצולקת. ביקשה רק שיביא בקבוק ג'ין. לחגוג
שלושים.
נסע לצפון, ל"באבא", לקנות את הבקבוק. כמצופה לא הייתה חניה
וניידות שפיטרלו בסביבה לא איפשרו כזאת אסורה. הבחין באופל
מתניעה בסימטה צדדית ומיקם את עצמו לרוורס. ג'טה קטנה שהופיעה
מעבר לפינה, אימתה תוקפנות ים תיכונית בהידחקה לחניה המתפנה.
כשהיתקרב ב"יא מניאק" לג'טה, נידהם לגלות את ניצן כרמי המתה
מחייכת אליו מתוכה.
ניצן היתה הכי יפה בתיכון, נקודה. שער כהה, עיינים כחולות,
גזרה דקה או הכי איזבל אדז'ני שאפשר להראות מבלי לדעת לדבר
צרפתית.
האמת היא, שהוא לא זכר שהיא אי פעם הבחינה בו או דיברה אליו.
הכי קרוב שהוא הגיע למבט ממנה היה בשביעית כשאברם העצבני זרק
עליה כדור טניס והוא שעבר בדיוק במקום, חטף את הכדור בגב. חמש
שנים לאחר מכן היתחתנה ניצן עם זורק כדור הטניס שעשה מיליונים
בפסדינה, קליפורניה מניצול מקסיקאים לא חוקיים. ארבע שנים אחרי
החתונה הוא תפס אותה עם אחת במיטה במהלך טיול בארץ, ירה בהן
למוות ובעצמו לפציעה.

"הי ארז, אני הולכת לשתות בבר שבפינה, אתה בא?", אמרה בחיוך של
שכח מהחניה, הנה אני, ניצן.
מכל המפגש ההזוי והבילתי אפשרי הזה, בחר דווקא לא להבין את איך
שהיא זוכרת אותו, למרות שבעצם קראה לו "ארז".
"מה את זוכרת אותי?".
"בטח שאני זוכרת אותך, אתה תמיד מציל אותי מאברם. יאללה
בוא!".
"אני בא".
כשהגיע לבר, מצא אותה כבר משחקת סנוקר עם ערס נמוך ושמן כשלושה
חברים שלו נוגעים לא נוגעים בה. התערבו על המשחק, היסתבר. היא
עם הערס. איתן לא הבין בדיוק מה היתה מרוויחה אילו היתה מנצחת,
אולם לא היה לה סיכוי. כל פעם שהיתה פונה אל הסיגריה או לבקרדי
קולה, היה אחד מהשלושה מזיז את הכדורים על השולחן לרעתה. לאחר
שסיים להכניס במירמה את כל הכדורים לכיסים, העלה הערס הנמוך
והשמן חיוך של פדופיל בדיסנילנד, תפס בזרועה של ניצן וגרר אותה
אל השירותים. שמונה דקות מאוחר יותר שב הזוג כשחציו זחוח וחציו
ניצן.
הערס נישען על הקיר ועישן סיגריה של אחרי שמונה דקות עם כמעט
איזבל אדג'ני. הערס השני, הפחות שמן והיותר גבוה סידר את
הכדורים על השולחן למישחק הבא.
הגועל זרק את איתן החוצה. להקיא ולברוח. בדרך למכונית שמע את
קולות הירי. "מיקלחת, למיטה ולישון" שינן כל הדרך, כמו להוכיח
לעצמו שמחר הוא יתעורר לעולם שפוי יותר.
הגיע הביתה.
מהיר כשהיה, עדיין מצא את ניצן שתויה ובוכיה על המדרגות שלפני
דלת דירתו.
בלילה מופרך שכזה הוא היה מופתע יותר אלמלא היה מוצא אותה שם.
"יריתי בבני זונות", התוודתה.
הסיט בעדינות את השיער האדז'ניי ממצחה המיוזע על מנת לחשוף
צלקת דמויית מטרת ירי. "נכנס ונעשה קפה" אמר.
דממו לשעה כי לא מצאו נקודת התחלה לשיחה. היא לגמה מהקפה ונעצה
מבט של חסרי הכרה בפוסטר מברמודה. הוא ניכנס למיטבח, קם, ישב,
פסע, קם, ישב, רצה להיות בן עשרים ותשע או שלושים ואחד.
בשלוש ורבע צילצלו בדלת. "מישטרה" יבבה ונעלמה באמבטיה. "כולם
חוץ ממשטרה", חייך באירוניה, "מירה, ארבעת הערסים או אפילו
גיל".
ואכן שילה וצלקותיה האדומות מזעם פסעה פנימה. העיפה בו מבט
קצר, פנתה אל האמבטיה, שלפה את ניצן והוליכה אותה ברוך אל
המיטה.
התישבו, זאת שידע וזאת שאבה מחובקות על המיטה, כיוונו את
צלקותיהן אל עבר דלת הכניסה.
מיקם את עצמו כך שיוכל לקפוץ ולספוג את הכדור בגב.

אברם אמור להכנס כל רגע.