לא כל יום קורה שלקוח צועק עליך במסעדה, אבל כשממלצרים אחרי
שזה קורה פעם פעמיים לוקחים את זה כבר בעירבון מוגבל.
"אני רוצה דם בתה" היא צעקה "איפה השקיות שלכם עם הדם הטרי".
שוב צועקים עליי, אבל באמת שלא איכפת לי. מרוב חוסר אכפתיות
אני כבר פורץ בצחוק.
בכל מסעדה רגילה יש שקיות סוכר לקפה, לפעמים סוכרזית, משהו
שמעולם לא הבנתי, אבל אצלנו בנוסף לאילו יש שקיות עם דם טרי.
אצלנו הוא מומרץ ישר מהמחזור, והמנהל אומר שזה ממריץ את המחזור
של הלקוחות ואז הם חוזרים למסעדה. אני מתכוון למחזור הדם
כמובן. בשני המקרים.
ועכשיו הזקנה הזו צועקת עלי שאזלו לנו השקיות, מה היא רוצה הדם
אוזל בעולם במיוחד כשאנחנו במלחמה. אין לה מושג כמה עולה לייבא
שקיות תוצרת חוץ. הבעיה של האנשים היא שאין להם רגש אקונומי,
הם לא לוקחים ללב את מצב השוק ותמיד רוצים שפע.
"צר לי, אזל לנו", אמרתי לה, "תאלצי להסתפק בסוכר", נשארתי שם
עומד לכמה שניות, פתאום חשבתי על פתרון, לרגע היססתי, אבל רק
לשניה, "אם את רוצה את יכולה לנגוס לי בוריד ולשאוב לך מעט".
מה לא נעשה אנחנו המלצרים בשביל טיפ קצת יותר גדול.
היא שלפה שני ניבי ענק ונגסה לי ביד שמאל. מרוב הרגל באמת שזה
כבר לא כואב כמה שזה נשמע ככה.
לפני שהיא ובעלה עמדו לעזוב את המסעדה, ניגשתי ושאלתי "איך היה
התה".
"בסדר גמור, למרות שהיו בו עודף של כדוריות לבנות. הייתי בודקת
את זה במקומך" היא ענתה לי וחייכה, בעוד היא מוציאה מטבע של
חמישה שקלים ומניחה אותו על השולחן, כשאדיבות גאה שופעת ממנה.