היא הלכה ברחוב חסרת חיים. העיניים שלה ברצפה. כבר לא היה אכפת
לה מהשריקות של העוברים ושבים אליה, לא היה אכפת לה משום דבר
שקרה סביבה באותו רגע.
היא רק חיפשה משהו, ולא ידעה מה.
כל החיים שלה היא היתה מאושרת, ועכשיו מה קרה? עצבות השתלטה
עליה. היא שנאה את זה. שנאה את זה כל כך שהיא החליטה לעשות
טיול. טיול שממנו היא לא תשוב עד שתמצא את משמעות החיים
העלובים האלה אליהם היא נקלעה.
אך בינתיים לא הצליחה למצוא כלום שיעודד אותה, אף לא דבר אחד.
היא הלכה ברחוב הראשי, וסוף סוף החליטה להרים את ראשה מעלה אל
הרחוב, אולי תמצא שם משהו מעניין.
אך כל מה שהיא ראתה זה את השלט חוצות המזויין הזה, בו היא
מופיעה בביקיני ומחייכת. אח, מחייכת... כמה היא היתה יפה שהיא
חייכה. אך זה כבר לא קורה בכלל. כי את השמחה היא איבדה.
יותר מדי בילויים, יותר מדי סמים, אולי. בחיים היא לא חשבה על
תופעות הלוואי ולקחה המון. ככה זה בעסק שאליו נכנסה. זנות,
סמים, ולא הרבה רוקנרול.
היא רואה קיוסקים, מוכרים צועקים "רק היום רק היום..!" מוכרים
ירקות ופירות ושאר דברים. מחייכים. אם רק היתה יכולה לגנוב קצת
מהשמחה שלהם.
בנות צחקניות עוברות לידה ומגלגלות עיניים מקנאות לעברה. למה
היא נולדה מושלמת? חבל.
הבית שלה היה ממוקם בצפון העיר, והיא הלכה לעבר דרומה. היא
ידעה שזה יקח לה אפילו ימים, חודשים. יש לה מספיק כסף לשרוד
ממנו, וגם לא חסר לה קסם אישי להשתמש בו על מנת להשיג כסף.
'מה אני אעשה עם עצמי?' חשבה והמשיכה ללכת.
רבבות של אנשים עוברים לידה. חלק עוצרים ומסתכלים אליה בעוד
היא ממשיכה ללכת. אלה הם האנשים שיכולים לראות אם אתה עצוב או
לא, ויש כאלה שאף אכפת להם, אבל לא הרבה.
הרחוב כל כך הומה היום, היא חושבת. אולי זה אלוהים שמנסה למנוע
ממני להמשיך לחפש? לא. מה פתאום.
כבר חודשיים היא לא מאמינה באלוהים, מאז שקרה לה הדבר הנורא,
עליו היא משתדלת שלא לדבר בכלל.
דמעה עצובה זלגה מלחייה. לא אכפת לי כבר. לא משנה מה, אני לא
אפסיק ללכת!' חשבה לעצמה והגבירה את קצב הליכתה.


הוא הלך ברחוב ושרק. היה כל כך שמח, ציפורים צייצו לו באוזניים
וילדים שמחים רצו לידו ושחקו בכדורגל, ממש ברחוב הראשי. כמעט
כל אדם שעבר לידו הוא הכיר ואמר לו שלום חייך אליו.
האוזניות של הדיסקמן היו מוצמדות לאוזניו והוא שמע טראנסים
ופיזז לפי הקצב המהיר.
אנשים ראו אותו ברחוב והוא פשוט גרם להם לחייך, כשהם ראו אותו.
'אני בטח מפזר מן שמחה כזו...' אמר לעצמו בלב.
ופתאום נגמרו הסוללות. הוא עצר והתבונן סביבו. איפה יש חנות עם
סוללות? טוב, כבר נגמר לו הכסף, אז זה לא יעזור לו.
כמה חבל, הוא חשב, שאני כל כך מכוער. אם הייתי יפה, הייתי נכנס
לחנות עם מוכרת בפתח, ומבקש ממנה במתיקות סוללות, היא בטוח
הייתה נותנת לי אותן מייד. בנות...
אז מה! הוא המשיך ללכת ובמקום טראנסים, שרק ביחד עם הציפורים.
הוא לא ידע עצב. אף פעם, למרות שהוא היה כל כך לא יפה וכל כך
לא מוכשר בכלום, לא היתה לו עבודה, אך היתה לו תמיד שמחת חיים
כזו, שאין לאף אחד, וזה מה שהיה מיוחד בו.
לפתע החליט שהוא לא חוזר הביתה. לא התחשק לו.
הוא הולך לגלות את הדבר היחיד שלא ידע בחייו, מהו העצב. מה
המשמעות של העצב.
כי בכל זאת, הרי זה מרתק ומעניין! ואחד כמוהו אין לו מה לעשות
חוץ מלשמוע דיסקמן, אז מה יש לו להפסיד.
הוא המשיך ללכת, וראה מוכרים צועקים "רק היום רק היום!" וחייך,
שוב. כמה טוב שיש אותם, הם נחמדים.
דמעה שמחה זלגה מלחיו. לא אכפת לי כבר. לא משנה מה, אני לא
אפסיק ללכת!' חשב לעצמו והגביר את קצב הליכתו.

מרוב העצבות, היא כבר בקושי ראתה לאן היא הולכת.

מרוב השמחה, הוא היה מסונוור ממה שהיה סביבו ולא ראה לאן הוא
הולך.

לפתע היא התנגשה בו, ועצרה.
הוא התנגש בה, ועצר.
היא חייכה והוא היה עם פה פעור, לא מחייך.
הם הביטו אחד בשני ולא ידעו מה לעשות. הם היו צמודים. כמעט
יכלו לגעת ולחוש את מה שהם כל כך חיפשו ולא רצו לוותר עליו.
השמחה שלו, העצבות שלה, התערבבו עם העיניים הכחולות שלה
והחומות שלו ויצרו גוון חדש ומרתק.
בוקר.
צהריים.
אחר הצהריים.
ערב.
לילה.
בוקר.
צהריים.
אחר הצהריים.
ערב.
לילה...
כך אף אחד מהם לא רצה להתנתק. במבט אחד, אמנם ארוך, הם גילו כל
מה שרצו לדעת.
שבוע עבר, והם עדיין היו באותו מקום.
פתאום, היא חייכה.
פתאום, הוא בכה.
הם סוף סוף הצליחו לזוז, ונגעו אחד בשני באצבע של היד הימנית.
זה כאב... אבל היה שווה. שנייה אחת והכל נגמר.
הם היו שלמים אחד עם השני ועם עצמם, הם לא היו צריכים לחיות.
והתחושה הזו של המבט... עדיין לא עזבה אותם.
הנהג היה בהלם שיצא לראות מה קרה... אבל כלום כבר לא עזר, אף
אחד לא עזר.
והתחושה הזו... הממ... כל כך לא מוסברת.
התחושה הזו... של התאחדות... עדיין ללא שם.