אני מרגישה שאני בתוך קופסא, מכווצת, מנסה להתיישר למתוח
שרירים
אבל  אני לא מצליחה כולי מכווצת.
אם אני אמצא את המפתח אני אוכל לפתוח את הדלת את הדלת הצהובה
הצהובה המזדיינת. בינתיים אני מקשטת את הקופסא, מסדרת את
הרהיטים, שום דבר לא נראה לי בסדר הנכון, אבל זה לא משנה אני
רגילה לבלגן.
החרא הזה שגר לידי מכווץ לי את הקופסא יותר ויותר, אני
מתפוצצת.
עוד 120 שנה והמפה שוב תשתנה, ואני עדיין באותה קופסא חולמת על
לצאת, מחפשת דרכים, מוצאת רק עוד דלתות צהובות.
דלתות צהובות עם מפתח ירוק. אני מפחדת.