איילי.

בפעם הראשונה שנפגשנו זה היה במסיבת סילבסטר של מורן מי"א 5.
כולם התלבשו יפה וכל אחד הביא שתיה חריפה וכולם רצו להיות שם
כי זו המסיבה של מורן ומורן היתה הכי מקובלת בשיכבה.
אני לבשתי ג'ינס וחולצה שחורה, בלי הרבה השקעה. בדיוק נפרדתי
מדניאל שהיה אז החבר שלי שלוש שנים ותפסתי אותו מתמזמז בטיול
השנתי עם חגית מתחת לבניין של האכסניה.
אתה לבשת חצאית מפיאטים ירוקים וצעיף נוצות.
קשה היה לפספס אותך, היית גבוה,ולבשת חצאית פיאטים, השתוללת
ורקדת וצרחת ושתית.
אחר כך התחילו הסלואים לקראת הנשיקה של חצות. גם אתה היית לבד
ותירצת את זה למנוחה קלה על הספה שם אני הקמתי התנחלות.
"אני יכול לשבת?" "כן ברור" "את כאן לבד?" "..כן.." "למה?"
"אתה רואה את ההוא שם? זה חבר שלי לשעבר." "עזבי אותך,
מכוער."
דיברנו ככה שעה, על החיים על הכל על ההמשך, ואז התחילו לספור
לאחור ואמרת שזה מנהג מפגר וזה לא חג יהודי ואנחנו סתם
קונפרמיסטים ואז נישקת אותי.

העברנו את כל י"ב יחד. תקועים אחת בתחת של השני כל הזמן
מתנשקים מתחבקים. בספר המחזור קראו לנו הזוג של השכבה, או
הכדורסלן והאמנית אחד מהשנים זה ברור.
במסיבת סוף השנה שאירגנה מועצת התלמידים, רקדנו יחד כל מיני
שירים, התחבקנו כאילו מחר אנחנו נפרדים. ואז לחשת לי באוזן אם
אני רוצה ללכת משם. אמרתי כן. נכנסנו לאוטו שלך ונסענו לים,
בים התחממנו יותר ואז גם שכבנו והיה ממש נפלא והיום כשאני
נזכרת באותו הרגע יורדת לי דמעה קטנה. איך ששכבנו על החוף
שנינו אחד ליד השניה והרגליים משחקות בחול.
אחריי שבועיים התגייסת כמו שכל בחור צעיר צריך, נשלחת לסיירת
דובדבן כמו שרצית. אני שלחתי מכתבים וחבילות וביקרתי כל פעם
שיכולתי עד שגם אני התגייסתי ואז הכל נהיה קצת יותר קשה והקשר
הפך רק למכתבים.

שנה אחרי פגשתי את יותם מהסיירת, הוא נסע ברכבת לחיפה ואני
נסעתי לבקר את דודה שלי בקיבוץ. הוא אמר לי שחבל שנפרדנו כי
היינו דווקא זוג יפה. לא ידעתי מה להגיד.
לא ידעתי שנפרדנו.
כל הדרך לסבתא שקעתי בדיכאון עמוק. לא רציתי לדבר ולא רציתי
לאכול וכשהגיע הזמן לארוחה המשפחתית סבתא הכריחה אותי להגיע
לסלון. כל הדודים והדודות שאלו למה אני חיוורת והעיניים שלי
נפוחות מבכי ואז דודה אוסנת אמרה "זה בטח בגלל אייל. היא אולי
מתגעגעת החמודה".
אז התמוטטתי.

בהתחלה לקחו אותי לבית חולים רגיל. חיברו אותי לאינפוזיות
ומכשירים וטיפלו בי. לפני שרצו שאחזור הבייתה ד"ר יעקובי רצתה
שאני אעבור סידרת איבחונים פסיכולוגים.
אחריהם נשלחתי לבית חולים פסיכיאטרי, אחד שהיה קרוב למרכז, עם
גדרות גבוהות ושומרים.הצבא כבר ממזמן ביטל אותי ות'אמת היה לי
טוב שם כי דאגו לי, הארוחות היו מסודרות והיו פעילויות חברתיות
ותמיד ידעתי שאני יכולה לפנות לאחד הרופאים בקשר לכל דבר,
אפילו אם זה אומר לדבר עליך.
הטיפול התחיל לעזור והתחלתי לשכוח ממך ולהתחיל לזכור אותי.
יום אחד הגעת אליי לחדר ביום של ביקור חולים. עמדת בפתח של
החדר עם זר פרחים גדול. חמניות. כמו שהבאת לי בפעם הראשונה
שיצאנו יחד ומאז כל פעם גם במכתב.
הסתכלת עליי כמו שמסתכלים על הכלבים הקטנים בצער בעלי חיים,
במבט עצוב עם חצי דמעה. ביקשת מאימא להשאיר אותנו לבד לכמה זמן
ואני לא רציתי אבל גם לא אמרתי כלום כי ד"ר וילנסקי אמר שזה
חלק מהטיפול, לעמוד כנגד הצרות שהביאו אותי לשם.
התיישבת על המיטה שלי ונישקת לי את המצח. שאלת לשלומי. לא
עניתי. שאלת עם קר לי. לא עניתי. שאלת עם טוב לי. לא עניתי.
שאלת למה לא עניתי למכתבים שלך. לא עניתי. ליטפת את התחבושות
של הידים שלי שאלת ממה זה. לא עניתי. רק הסתכלתי עלייך, אתה
שעזבת אותי ולא אמרת מילה עכשיו מבקש סליחה? מתעניין? איכפתי?

אחרי שהשתחררתי שוב פגשתי את יותם, ההוא מהסיירת, הוא הלך
בדיזינגוף סנטר יד ביד עם חברה שלו. הוא החמיא לי על הגיזרה
החדשה שלי ושאל אם הייתי בדיאטה. אמרתי לו שארוחות מסודרות
משתלמות. אז הוא העלה ארשת רצינות על פניו,"מה שלום אייל?" הוא
שאל. "אני לא יודעת. לא היינו בקשר המון זמן" אמרתי לו מנסה
להשתחרר מאחיזת ידו. "אני יודע רק שהוא נורא נעלב שניתקת ככה
את הקשר איתו. זה פגע בו, עשה לו רע ולאט לאט הוא התחרפן. באחת
החופשות הוא הלך, אמר שהוא הולך לברר למה עזבת אותו ולא חזר אף
פעם." יותם המשיך למרות שחברתו משכה אותו לכיוונה. "טוב, אני
אברר" אמרתי לו והתחלתי ללכת. דמעות חנקו אותי. דמעות של כאב.
תפסתי מונית מחוץ לסנטר.
"לאן?" שאל אותי הנהג. ונתתי לו את הכתובת שלך בבית.
כשדפקתי על הדלת אימא שלך פתחה את הדלת וסירבה להכניס אותי
פנימה. היא אמרה שאתה ישן ושאתה לא רוצה לראות אותי יותר.
שהרסתי לך את החיים. שבגללי השתגעת וערקת ואחר כך עוד העיפו
אותך על 21. שבגללי שקעת בדיכאון והפסקת לתקשר עם הסביבה.

בלוויה של יותם, כולם עמדו מסודרים יפה. אימא שלו בכתה וגם
אחותו הקטנה. החברה התנחמה בזרועות חבריו לסיירת והמפקד הקריא
הספד משכנע.
עמדת שם רחוק מכולם רק אתה ואחיך שתמך בך. לא הסתכלת על הארון
ולא הסתכלת על אימא של יותם ולא הסתכלת על המפקד הסתכלת אליי.
ואני אליך.
בסוף ניגשתי, התקרבתי. שאלתי לשלומך, ענית שטוב. שאלתי אם אתה
כועס. ענית שכן. שאלתי אם תסלח לי אי פעם. ענית שכן. שכבר
עכשיו סלחת.

גילית את המכתב הזה בין חפציך, כשהתכוננת, התלבשת בחליפה, שמת
כיפה על הראש. בדקת בכיסים אם הטבעת עדיין שם. במקום טבעת מצאת
מכתב.
אני מחכה לך בחוף פרישמן.קשה לפספס, אני אהיה היחידה בחצאית
פיאטים ירוקה.


מאיה.