שתדעי לך, שאת הכי יפה שאת בוכה.
כשהדמעות שלך עושות לך שבילי ניקיון בפנים האלה שלך, שלא פעם
תהיתי מי ישב בן הרגליים של אמא שלך וצייר אותך בכזה דיוק .
אני זוכר שחשבתי שאת אלוהים, אבל אלוהים נקבה, אני חושב שזה
אומר שאת אלה.
כן, זה מה שהיית ,אלה.
עם הפנים המדהימות האלה שלך, והפסיכוזות שרצו לך בראש,
והקלילות שהיית אומרת לי כמה שאני אידיוט וטיפש ואז היית שוכבת
איתי, אלה שלי.
ואני מתחתייך, ורואה את הפנים המחייכות של האלה שלי מעלי,
ושתדעי לך שברגעים האלה הייתי מוכן למות, בשקט.
הכי אהבתי לומר לך שאני אוהב אותך, וללטף את הקווים המושלמים
של הלחי שלך תוך כדי, ואת, אלה שלי, היית בוכה כי אמרת שאת
אוהבת אותי חזרה כל כך , כל כך שזה ממש כואב לך.
ושגיליתי שהאלה שלי גוהרת מעל עוד כמה בני תמותה, ומחייכת
אליהם את החיוך הזה, המשורטט שלה, לא אמרתי כלום, כי אלוהים
עושה מה שהיא רוצה, ואת זה אני יכול להבין.
ידעתי שלא תישארי הרבה זמן, ובכל זאת שתקתי, כי אלוהים עושה מה
שהיא רוצה ואני כל כך אוהב את אלוהים, כל כך שאני יכול למות,
ממש עכשיו.
אבל כשסיפרת לי שאת אוהבת כל כך שזה כואב, אבל לא אותי, יכולתי
למות, ואמרתי לך שאני אוהב וליטפתי את הקווים הכל כך מדויקים
של הלחי שלך , ואת לא בכית, פשוט קמת והלכת לי.
עכשיו, אני לא מת, אני סתם חי לי בתוך הרבה אפור, מנסה להעביר
חודשים אנושיים מאוד, ולהתרגל חזרה לבני תמותה, אבל באמת שלא
איכפת לי,
אני מזמן כבר לא מאמין באלוהים.