רוני היה טניסאי מפורסם. כשעוד היה צעיר במקצוע, בכל פעם
שהרמקול זעק את שמו הוא הרגיש חלל מתמלא בו. עכשיו זה סתם עושה
לו כאב ראש.
באפטר פארטיז הוא תמיד היה סוחב כוסית הביתה, מזיין לה את
הצורה ונרדם מיד. בבוקר הוא היה מסלק אותה ומבקש ממנה לא לספר
לאף אחד.

החיים שלו היו תקועים במסלול קבוע. מגיל 16 - מאז שגילו אותו -
הוא שיחק, וכל הזמן קרא כתבות צבע בעיתונים על רוני נגרין
הטניסאי המבטיח של הבא. היום הוא בן 26 והכותרת השתנתה מ
'המבטיח' ל 'מתבגר'. ורוני, בגיל 26, לא הרגיש שהוא מתבגר.

בערבים שקטים שלא היה לו משחק, הוא היה יושב מול הטלוויזיה,
מוריד בירות אחת אחרי השניה, צופה     בMTV 2 ונרדם אחרי שהקיא
ומילא את המאפרה עם כתובית ה 'תיחנק' - שקיבל מתנה ליום ההולדת
17 מההורים שלו - בבדלים חומים.

פעם אחת כוסית שהוא זיין אמרה לו שהוא אדם קר ומנוכר כמו בשיר
הזה של היהודים, ובאמת כמו שהוא גילה אחר כך לבחורה קראו אלה,
ואותה הוא דווקא אהב לזיין. המשגלים שלהם הפכו לשגרה קבועה.
הוא לא תפס כוסיות במסיבות יותר - למען האמת הוא לא ממש יצא
למסיבות יותר - והיא לא חיפשה זיונים במקומות אחרים.

הוא הלך לסופר לקנות חלב כי נגמר ואלה רצתה נסקפה קר. הקופאית
הזקנה-הרוסייה שלפני חמש שנים ביקשה ממנו חתימה בשביל הבן שלה
היתה שם שוב מחייכת חיוך של כתרים ושיני זהב יקרות, מפתחת איתו
שיחה.
בדרך כלל הוא היה ממש נחמד אליה, מנסה להתחמק מהשיחה בעדינות,
שלא לפגוע. אבל הפעם הוא היה ממש עצבני ואמר לה בצורה הכי גסה
שהוא מכיר שתסתום את הפה המצחין שלה, והיא כמו ילדה טובה נעלבה
והתחמקה ממנו בפעמים הבאות שנכנס לסופר.

אחרי שחגג יומולדת 27, בבוקר כשנה אחרי תקרית הקופאית, הוא
ואלה דיברו. היא אמרה לו כמה הוא היה נהדר, הוא חייך והדליק
סיגריה במיטה. אלה שנאה שהוא עישן במיטה אבל לא אמרה כלום. הוא
סיפר לה ששמע שהקופאית הרוסייה הזקנה חטפה התקף לב לפני כמה
ימים ושהיא מאושפזת באיכילוב, דווקא באיכילוב. אלה אמרה שכדאי
לו לבקר את האישה.
"כדאי לך לבקר את האישה."
"למה? היא שונאת אותי מאז מה שקרה, ולמען האמת אני די מבין
אותה ומסכים איתה."
"תוכיח לה שאתה כבר לא אותו מניאק שהיית פעם."
"תודה באמת."
"אתה יודע למה אני מתכוונת."
"לא השתניתי."
"אתה פשוט עיוור כל כך."
היא נשקה לו וחתמה את השיחה, ואחר כך השאירה אותו לבד
למחשבותיו, מתפללת שלא ישרוף את המיטה שלו עם הסיגריה.

רוני קם, התלבש, סידר את הזין העקום שלו בבוקסר ותפס את מפתחות
המכונית, מוכן - לפחות למראית עין - לפגישה עם הקופאית
הזקנה-רוסייה, שאפילו את שמה לא ידע.

בבית החולים אמו לו ש 'יש שתי זקנות רוסיות, אחת בחדר שבע אחת
בחדר חמש, תנסה למצוא בעצמך'. והוא באמת ניסה וקלע לחדר הנכון,
וראה אותה ישנה.
רוני התיישב על הכיסא לידה והביט בה. היא נראתה עצובה. הוא
הליט פניו בידיו וישב שם, וכשהסתכל בשעון פעם נוספת עברו חמש
שעות. הוא לא הבין למה אין לה עוד מבקרים, הרי היה לה בן. אח"כ
הוא חשב שאולי היא ביקשה את החתימה בשביל עצמה ופחדה לומר כי
חשבה שזה פתטי שאישה מבוגרת מעריצה טניסאי, דווקא טניסאי מכל
ענפי הספורט בעולם. הוא ריחם עליה. ואז קרה משהו מוזר.
פתאום הוא הרגיש משהו בעיניים, משהו חם וצורב, ואז היה לו מלוח
בשפתיים.

הזקנה התעוררה לקול בכיו והוא בדיוק הבחין על צמיד החולה שלה
ששמה היה אלכסנדרה. הוא ניגב את הדמעות אבל הן לא עצרו. הוא
יבב לה 'החלמה מהירה' חרישית דרך מסך של דמעות והספיק לראות
אותה מחייכת קלושות לפני שברח משם בכל כוחו, לא מביט אחורה.

בבוקר למחרת הוא ירד למכולת וקנה עיתון, וישר בדק את מודעות
האבל. הוא מצא אותה שם. אלכסנדה דומיניקוב בת 56. במודעת האבל
לא היה כתוב אימי, אשתי או שום דבר כזה שכתוב בדרך כלל על
אנשים עם משפחה. אבל דווקא אז נחתה על רוני שלווה משונה.

הוא קנה שישיית בירה, חבילת דורקס, ווינסטון אדום ושני סרטי
ווידאו חדשים.
בבית הוא מחק את הטלפון של אלה מהזיכרון, שם היהודים בסטריאו,
הכניס סרט לווידאו והתיישב לעוד ערב שקט. סוף סוף בר מינן.