אני זוכר אתמול, אותי ואת אבא, חברים כל כך טובים שאת הכל עשו
יחד, שאת הכל סיפרו לאחד השני, שכל פעם שהייתי צריך הוא חיבק
אותי חזק חזק והרים אותי לאויר כאילו הייתי נוצה. זוכר,
ושוכח.
אני מסתכל על התמונות שלנו, תמונות מלאות שימחה וחיוכים, שמי
שהיה מסתכל עליהן היום לא היה מעלה על הדעת שזה אני שם, עם
חיוך כל כך גדול ויפה בין זרועותיו של אבא.

לפעמים אני מרגיש כאילו אכזבתי אותו בגלל איך שאני נראה, מה
שעשיתי עם עצמי בחיים. אבל האמת היא שאני מאוכזב ממנו יותר,
שיום אחד הוא פשוט הפסיק לחייך, הפסיק לחבק, הפסיק להעניק את
החום והאהבה שתמיד העניק...
אני לא יודע מה קרה פתאום, אבל משום מה אני גם לא שואל, אולי
בגלל שכבר לא איכפת לי ממנו? אולי בגלל שאין לי כוח? אולי בגלל
שנמאס לי ואני רוצה אבא אחר?... אני אבל יודע דבר אחד אבא,
נמאס לי כבר לטפל בעצמי לבד!!! נמאס!!! אל תהפוך להיות כמו אמא
שכל מה שחשוב לה זה ההצלחה שלי ולא הנפש, מה שאני מרגיש...

היום, זה הזמנים שאני צריך אותך באמת, עוברים עליי כל כך הרבה
דברים שאני חייב לדבר עליהם, והחברים... כולם נאבדו לי, אני
כבר שכחתי איך מרגישה אהבה... לא לגמרי, הכלבה שלי עוד אוהבת
אותי, אבל היא לא מבינה אותי, ואין עוד אף אחד אחר חוץ ממך
שיכול להבין אותי. טעות... גם אתה כבר לא מבין אותי.
למה לעזאזל הפכתם אותי לפריק שלכם? נמאס!!!




את זה כתבתי לזכר מה שאבא שלי היה בשבילי, שהיום איבד את מקומו
כהורה ונהיה רק מורה