מני אנגל יצא מהבית ועלה על האופניים.
הוא רכב לאט בבוקר הסגרירי ואפילו הרוח והקור לא מנעו מהזיעה
לבצבץ על מצחו כשעברה לידו מכונית משטרה.
הוא חשב שעם הזמן כבר לא יפחד כל כך בכל פעם שמכונית משטרה
תעבור לידו או כששוטר מקומי ינופף לו לשלום, כי אחרי הכל הוא
מכר משלוחים בבית הספר כבר חצי שנה, אבל הפחד עדיין נשאר וגם
באותו הבוקר כמעט ואיבד את השליטה ברגליו שרצו להאיץ ברגע
שהאורות הכחולים הופיעו.
הוא מכר את הכדורים הסגולים והתמימים למראה ב80 שקל לאחד ועל
כל כדור קיבל 20.
יש כאלו שיגידו שבשביל סיכון כמו שהוא לקח היה צריך לבקש לפחות
ארבעים, אבל הוא היה בסך הכל השליח, וחוץ מזה, מי שיגיד את זה
בטח לא מכיר את סרגי, אותו אדם שסיפק למני את שקיות הניילון
הקטנות בהם היו הכדורים, ואותו אחד שלפעמים כשהיה לו מצב רוח
היה מוסיף לאחת השקיות גם כמה שטרות כסף.
מי שהיה שומע את הסיפור של מני אנגל היה בודאי מדמיין לעצמו
ילד מהמעמד נמוך, לבוש בגדים קרועים שנאלץ למכור סמים קלים כדי
להביא כסף הביתה, אבל מני לא היה כזה.
הוא מכר את הכדורים הסגולים רק בשביל הכיף, תחושת הסכנה אם
תרצו.
הוא בא ממשפחה אמידה והבית שממנו יצא באותו הבוקר היה של שלוש
קומות ברחוב המורדים מספר 56, כשכל אחת מהן הייתה דירה משל
עצמה, ואם ראש כמו שלו רבים צפו לו הצלחה. אלו שלא ידעו על
העיסוק הצדדי שלו, כמובן.
יוצא דופן במיוחד היה הדמיון של מני, ובודאי היה מצליח מאד
בתור סופר או משהו אחר בתחום.
נחזור לאותו הבוקר.
כשהגיע לבסוף לבית הספר התיכון מייל וקשר את האופניים ליד השער
עיניים רבות ננעצו בו.
"המסומם הגיע." כמה פיות לחשו.
מני שמע פעמים רבות את אותן לחישות ארסיות אבל האמת הייתה שהוא
עצמו אף פעם לא בלע אחד מהכדורים הסגולים.
הוא היה יכול לקחת אחד ולהוסיף 60 שקל משלו, אבל הוא לא עשה את
זה.
זה לא בגלל שהוא חשב שזה לא נכון, או בגלל שהיה ילד מחונך, אלא
בגלל שהוא פחד.
הוא אהב את תחושת הסכנה, אבל לא אהב את הקרבה למוות.
הוא זכר מה קרה לקני, אחד מהקונים הקבועים שלו ז"ל, שמת ממנת
יתר.
הייתה מהומה גדולה מאד באותו החודש ומני, שהיה הדילר העיקרי
בתיכון מייל, חשב שהוא ייתפס על בטוח, אבל השוטרים אפילו לא
התקרבו אליו.
באותו החודש סרגי ניהל שיחה עם מני, אחת מהבודדות שניהל אתו.
באותה שיחה אמר סרגי למני עד כמה הוא מעריך אותו ונתן לו שקית
עם כמה כדורים סגולים.
"בשבילך. אתה מקבל 60 שקל על כל כדור בשקית הזאת." אמר.
מני מכר את כל הכדורים שהיו באותה שקית ויצא עם רווח לא רע
בכלל, אבל לא הכסף הוא זה ששכנע את מני להמשיך בעסק, אלא
התחושה שסרגי צריך אותו, שמישהו צריך אותו.
רוב הילדים בתיכון מייל בכלל לא התייחסו אליו, וזה במקרה הטוב,
אבל הוא ידע כמה סודות על כמה מהם.
למשל הוא ידע באותו בוקר סגרירי, מאוחר יותר, כשילך לשירותים
בהפסקה של 12, תום מילר יחכה שם ויקנה ממנו חמישה כדורים,
ואולי גם ענת הרש שבדרך כלל לא תמצמץ לעברו תלחש לו באותה
הפסקה על כמה כדורים.
כן, הוא ידע כמה סודות.
אותו היום עבר כמצופה ובסופו רכב מני אנגל הביתה כשקרוב ל1000
שקל בתיק שלו.
בדרך הביתה עבר בחנות וידאו ושכר כמה סרטים.
כשחזר הביתה ראה אותם בחדרו המבודד עד הערב.
הוא לא היה צריך לדאוג שאולי הוריו יפריעו לו.
שניהם חזרו מדי יום מאוחר בערב והיו פעמים שאחד מהם לא חזר
כלל.
למעשה, פעמים רבות חשב מני שאם היה מת ממנת יתר בחדרו הנעול
היה יכול להתגלות גם רק חודש אחרי מותו.
הוא דמיין כיצד אמו דופקת על הדלת כשהיא חוזרת מיום עבודה סוחט
ב11 בלילה וממשיכה לחדרה לאחר כמה שניות של שקט מהצד השני.
בשעה 10 וחצי, כשעיניו הממושקפות של מני כמעט ונעצמו צלצל
הטלפון השקוף בחדרו.
הטלפון הזה צלצל רק בשלושה מקרים: סקר טלפוני, טעות במספר או
שיחה מסרגי, כך ידע מני.
"הלו?" ענה בקול חלוש.
"בוא, יש משהו חדש." אמר קול עם מבטא כבד מהצד השני וניתק.
מני אנגל נאנח בחדרו הריק וסגר את הוידאו.
חמש דקות אחר כך הוא היה כבר על אופניו בדרך לרחוב הקוקייה
34.
רק אז נזכר שלא אכל שום דבר במשך כל היום.
אביו השאיר לו 100 שקל על השולחן במטבח כדי שיקנה לעצמו אוכל,
אבל הוא שכח לקנות.
"דיאטה בנוסח אנגל." אמר מני לרחוב החשוך וצחקק לעצמו.
הוא ידע היטב לאן לנסוע.
פעם בחודש היה נוסע לקוקייה 34 למסור את הכסף לאחד משליחיו של
סרגי, אבל אותו היום לא היה יום התשלום.
מני הביא בכל זאת את הכסף.
גשם החל לרדת כשמני הגיע לבסוף למבנה החד קומתי.
הבית היה מוזנח מבחוץ כמעט כמו שהיה מבפנים אבל הגשם התחזק
ומני נכנס לבית ברצון למרות החשש שהיה לו בכל פעם שהיה צריך
לעשות כך.
מנורה חשופה שלחה אור חלש מהתקרה המלוכלכת על החדר.
ארבעה אנשים, ביניהם סרגי, ישבו על ספה מרופטת ועישנו.
היו בחדר כורסא נוספת ושולחן.
אדם נוסף ישב בפינת החדר והזריק סם.
"מני!" אמר סרגי וחייך. "בוא שב."
הוא הצביע על כורסא ליד.
מני הניח את תיק הגב שנשא על גבו והתיישב, מנסה להתעלם מהריח
החזק של שתן שהיה במקום.
"מני, ידידי, אתה נמצא אתי כבר הרבה זמן ויש לי הצעה בשבילך.
אתה מוכן לשמוע?"
"כן." אמר מני.      
סרגי סימן לאחד האנשים שישבו אתו, אדם בעל זקן עבה ושחור וזה
הניח על השולחן מזוודה.  
"תפתח אותה." אמר סרגי.
מני פתח את המזוודה וראה מספר שקיות עם אבקה לבנה.
"מה אתה חושב שזה?" שאל סרגי.
האיש שהזריק בפינה נשכב על הרצפה וחייך.
"קוקאין?" שאל מני וכבר החל לתהות האם סרגי יבקש ממנו למכור
אותו.
"לא." אמר סרגי וצחקק קלות.
"זה חדש. קוראים את זה "סם חלומות". אני סומך עליך אז אני אספר
לך עליו. מה שמיוחד בזה שכל הקטע תלוי במשתמש. אתה נושם את זה
ומיד זה מתחיל. אם יש לבנאדם דמיון הוא יגיע למקומות שבחיים לא
חשבת עליהם, כמו חלום במציאות. הוא מתנתק לגמרי." סרגי חייך
ונגע באחת השקיות.
"אתה רוצה שאני אמכור בשבילך את זה?" שאל מני.
כל העסק נראה לו הרבה יותר מסוכן מהכדורים הסגולים והוא רצה
מאד שסרגי יענה תשובה שלילית, תחושת סיכון או לא תחושת סיכון.
"כן. אני אביא לך שקיות קטנות עם החומר ואתה תמכור ב200 שקל
לשקית. על כל שקית אתה מקבל 60 שקל. הולך?"
"אני לא בטוח שיש לילדים בתיכון כסף כזה." אמר מני.
פניו של סרגי הרצינו.
"אל תזבל לי במוח מני, חשבתי שאתה חבר שלי. אתם, זה תיכון של
עשירים."
מני ידע שהוא צודק.
תיכון מייל היה התיכון הפרטי הכי יקר בכל האזור.
"אני לא יודע..." אמר מני.
"תקשיב מני." אמר סרגי ושם את ידו על הכתף של מני. "זה עסק חדש
לגמרי ואני מציע לך את זה כי אני סומך עליך. אני יודע שאתה
צעיר אבל אני נותן בך אמון כמו במבוגר, כמו באח שלי. מה אתה
אומר, תסכים בכל זאת?"
מני נכנע. "טוב." אמר.
חיוכו של סרגי הופיע שוב.
"מצוין! ידעתי שאני יכול לסמוך עליך." הוא טפח על כתפו של מני
בידידות.
הוא סימן לאיש המזוקן וזה אסף את השקיות מהמזוודה ובמקצועיות
של רוקח חילק אותם לשקיות קטנות ומסר אותן למני בתוך שקית
נייר.
מני לחץ את ידו של סרגי וקם.
לפני שעזב נזכר.
"הבאתי לך גם את הכסף מהחודש." אמר והניח את תיק הגב שלו על
הרצפה.
הוא הוציא 3000 שקל מהתיק והניח אותם על השולחן.
"זה לא חכם לבוא עם כזה כסף לשכונה כזאת. כמה פעמים אני צריך
להגיד לך את זה? תביא את הכסף בכמה פעמים!" אמר סרגי בכעס.
מני השפיל את ראשו.
"אל תיקח קשה, אתה פשוט צריך ללמוד. הנה, כך." אמר סרגי והפריד
200 שקל מערמת השטרות.
"תוסיף את זה לחלק שלך, שאותו אני מקווה השארת בבית." אמר
סרגי.
"תודה." אמר מני ואסף את הכסף לתיק יחד עם שקית הנייר.
הוא פנה לצאת כשסרגי קרא לו לעצור.
"אני חייב להזהיר אותך." אמר, "אם תתפתה לטעום מעט מהסם בעצמך,
אל תגזים. קל יותר להיכנס למנת יתר מהסם הזה מכל אחד אחר שאני
מכיר."
מני נד בראשו ויצא מהבית, נושם את האוויר הנקי בנשימה עמוקה.
הגשם התחזק בזמן ששהה בבית אבל מני לא התכוון לרגע לחזור לשם
ולחכות להפוגה.
הוא התכוון לעלות על אופניו אבל ראה שמישהו גנב את כל חלקי
האופניים ומה שנשאר לו היה רק הגלגל האחורי שהיה קשור לגדר.
"יופי." אמר לעצמו.
הוא החל ללכת הביתה בגשם כשדלת הבית נפתחה.
"ילד! בוא, אני אסיע אותך." אמר האיש המזוקן ויצא החוצה.
"לא, אני אסתדר." אמר מני והמשיך ללכת.
האיש רץ אליו והצמיד סכין לבטנו.
"אני מתעקש." אמר וליווה את מני למכונית ישנה שחנתה ליד.
הם נסעו בשקט זמן מה וכשהתרחקו מהבית עצר האיש בצד הכביש.
"תביא את התיק." אמר, ומני עשה כדבריו.
האיש המזוקן פתח את התיק והוציא שקית אחת מהשקיות עם האבקה.
לאחר מכן סגר את התיק והביא אותו למני.
"איך אני אמור להסביר את זה?" שאל מני.
"תשלם מהכסף שלך." אמר האיש, "ועכשיו עוף לי מהאוטו."
מני פתח את הדלת כשחש משב רוח עובר ליד אוזנו השמאלית.
סכין הייתה נעוצה סנטימטרים ספורים מראשו.
"אם תגיד משהו..." אמר האיש באיום.
מני יצא החוצה והחל ללכת לכיוון ביתו.
חצי שעה אחר כך הגיע הביתה רטוב לגמרי.
השעה הייתה חצות וחצי בלילה ואביו ישב במטבח וקרא עיתון, כנראה
רק חזר מהעבודה.
"איפה היית?" שאל.
"אצל חבר. אני צריך אופניים חדשות, גנבו לי את הישנות." אמר
מני.
"אני אשאיר לך מחר בבוקר כסף על השולחן במטבח." אמר אביו וחזר
לעיתון.
מני עלה לחדרו.
הוא שם את תיק הגב מתחת למיטתו והתפשט.
הוא נשכב במיטה ונרדם במהירות.

מני קם לקראת הצוהריים ביום למחרת.
הוא אכל ארוחה מהירה, לקח את הכסף שהושאר על השולחן ויצא.
שני רחובות משם תקפו את אנגל.
הוא קיבל אגרופים ובעיטות בכל חלקי גופו והכסף נגנב.
צולע ועם פנס חדש בעין הוא הלך בחזרה לביתו.
מני עלה לחדרו ונשכב על המיטה.
דמעה חמה נזלה מעינו הפצועה והוא מחה אותה בזעם.
הוא התכופף והוציא את התיק מתחת למיטה.
הוא החזיר את התיק יבש לחלוטין בלילה הקודם משום שנשא אותו
מתחת לחולצה כל הדרך.
היה לו מספיק כסף לשלם על מה שלקח לו האיש המזוקן וגם על מנה
משלו, אבל הוא עצר.
הוא ישב על המיטה, מחזיק את השקית עם האבקה הלבנה וחשב.
"לעזאזל עם הכל." אמר לבסוף ופתח את השקית.
הוא אף פעם לא השתמש בשום סם כלשהו, ובמיוחד לא כזה, אבל הוא
שיער שסרגי התכוון בדבריו ב"להריח" כלומר להסניף.
הוא שפך מעט חומר על שולחן הכתיבה שלו, התיישב על כיסא ועצם את
עיניו.
"לא." אמר וקם.
הוא התיישב על המיטה והסתכל על האבקה הלבנה שכאילו קראה לו.
דמעה נוספת זלגה מעינו השניה והוא מחה גם אותה.
מני נזכר בדבריו של סרגי: "מתנתק מהמציאות..." והחליט.
"זה בדיוק מה שאני צריך." אמר ושב לכיסא.
הוא לא ידע בדיוק מה לעשות, אלא רק מהסרטים שהשכיר כל יום
מהספרייה.
הוא סתם נחיר אחד, עצם את עיניו ושאף בחוזקה מהנחיר השני.
"אוי." מלמל והשעין את ראשו לאחור.
עיניו התגלגלו מעלה ופיו נפער.
הוא החל לרעוד ונפל מהכיסא.
הוא שכב שם מספר שניות, מתעוות, ואז דמם.
עיניו נעצמו.
ההרפתקה החלה.
מני פתח את עיניו לאור חזק.
משהו דגדג את לחיו השמאלית והוא קלט שזה עשב.
הוא תהה כיצד עשב הגיע לחדרו והתיישב.
כשעשה זאת קיבל את התשובה: הוא לא בחדרו.
מני הסתכל סביבו.
הוא היה במרכז שדה ענק, כמו אלה שלפעמים ראה בסרטים, ולאן שלא
הסתכל האופק היה ירוק.
פרחים רבים הקיפו אותו וריחם המתוק מילא את נחיריו.
אנגל נעמד וניסה להבין איפה הוא.
בעודו עושה זאת שם לב לעובדה נוספת: רגלו הפגועה כבר לא כאבה
וכשהרים את שולי מכנסיו שם לב שהיא כבר לא פצועה.
למעשה, כל פצעיו החלימו בדרך פלא.
הוא הרים את ידו למשש את עינו הנפוחה והבחין בעובדה מוזרה
נוספת.
בנוסף לכך שהעין החלימה לחלוטין משקפיו נעלמו, ובכל זאת הוא
ראה מצוין מאי פעם.
"איפה אני?" שאל את עצמו, ואז נזכר בסם.
הכל נראה לו כל כך ממשי והוא סרב להאמין שסם יכול לגרום לכך.
הוא צבט את עצמו וחש את אותו כאב רגיל.
"אם כך," אמר לעצמו, "אני בודאי מת והגעתי לגן עדן."
"לא ממש." נשמע קול מאחוריו.
הוא הסתובב אחורה וראה דמות נשית.
היא עמדה קרוב אליו, אבל באופן מוזר לא יכל לראות את פניה.
בכל פעם שהתמקד בהם, נעשה מטושטש.
"אז איפה אני?" שאל.
למרות כל המוזרות שבמצב, חש טבעי לגמרי ולא יכל להתעלם מתחושת
האושר שפשטה בו.
"בתוך הראש שלך." ענתה הדמות.
"מה זאת אומרת?" שאל והתיישב על העשב.
הדמות התיישבה גם היא וחייכה, או כך נדמה היה לו.
"מה שסרגי אמר לך היה נכון. כל אדם מושפע באופן שונה מהסם. לך
הוא גרם להיכנס לתת המודע שלך ולהתחבר אליו, כך שאתה בעצם כרגע
בתוך עצמך, מבחינה רוחנית."
"אני מדמיין את כל זה?" שאל מני והתבונן סביבו.
"אם תבחר להגדיר את זה כך, אבל זה לא בדיוק דמיון." אמרה
הדמות.
"אני מבין למה את מתכוונת." אמר, "הכל כל כך ממשי."
"תחשוב על זה כך: זו מציאות כלשהי, אבל נפרדת משלך. היא גם
שונה מאד משלך ואתה הוא בעצם המרכיב שלה, אולי בגלל זה נוח לך
יותר לקרוא לה דמיון, אבל לי, למשל, זו המציאות."
מני ישב וניסה לעכל את דבריה.
"אני שולט בעולם הזה?" שאל.
"בדרך כלל האדם לא שולט בעולם התת מודע שלו והדרך היחידה בה
הוא מצליח לבקר בו היא דרך החלומות, או הסם. יכול להיות שעכשיו
תהיה לך שליטה מסוימת על העולם הזה. רוב האנשים לא מגיעים גם
למצב הזה. בד"כ הם יגיעו למעין שער לתת מודע ויראו אותו, אבל
מעטים יהיו בו." אמרה.
"איזו מן שליטה?" שאל.
המצב הלך ונעשה מוזר מבחינתו אבל בו זמנית הוא נהנה יותר
ותחושת האושר המשיכה להתפשט בו.
"נעשה ניסיון. נסה להביא לכך שיהיה לך תפוח ביד בעזרת המחשבה."
אמרה הדמות.
מני עצם את עיניו וחשב.
הוא פתח אותן וידו הייתה ריקה.
"זה לא עובד." אמר.
"הטעות שלך היא שאתה מנסה לחשוב ולדמיין שיש לך תפוח. אתה לא
מבין שאתה עצמך עכשיו המחשבה, אתה הדמיון." אמרה הדמות.
"זה נראה לי לא אפשרי." אמר מני והרכין את ראשו.
"זה אפשרי." אמרה הדמות. "איך אתה חושב שאני נוצרתי?"
"אני יצרתי אותך?" שאל מני בהשתאות.
"כבר הייתי קיימת בדמיון שלך, בצורה כללית, אתה רק הבאת לכך
שאהיה ממשית בשבילך, בגלל שחשת בודד כשהגעת לכאן. אני לא נפרדת
ממך ומהעולם הזה. אני חלק מהמחשבה שלך, כלומר ממך." אמרה הדמות
וחייכה חיוך מחמם, או לפחות כך נראה.
"כלומר, אני כרגע מסביר לעצמי משהו? אני לא מבין." אמר מני.
לפתע העולם שמסביבו החל להיטשטש.
"מה קורה?" שאל מני.
פאניקה החלה מתעוררת בו והוא שם לב לכאב שהולך ומתפשט בגופו.
"אתה חוזר." אמרה הדמות בשקט.
"לא!" צעק.
כאב חד פשט בגופו של מני.
הוא עצם את עיניו.
מני פתח אותן לאור חזק, שהיה המנורה בחדרו.
הוא שכב ליד הכיסא ההפוך בחדרו בתוך שלולית של קיא עם שאריות
ארוחת הבוקר שלו.
הוא התיישב וניגב את פיו.
לאחר מכן זחל לאמבטיה והתפשט.
בעודו שוטף את גופו הכואב הוא ניסה לחשוב מה הייתה החוויה
שעבר.
בהתחלה נזכר בדבריה של הדמות הנשית ולקח אותם כעובדה, אבל יכול
להיות שחלם את כל זה ואז גם העובדה היא איננה ממשית.
ראשו כאב והוא הרגיש בחילה נוראית.
הוא הלך באיטיות לחדרו עם מגבת וניקה את הקיא.
לאחר מכן הכניס את שארית הסם מהשולחן בחזרה לתוך השקית.
אולי לא נקי במיוחד, אבל למני לא היה אכפת.
הוא הכניס את השקית לתוך התיק והחזיר אותו מתחת למיטה.
לאחר מכן נשכב על המיטה ונרדם.

מני התעורר לפנות בוקר המחרת וניגש לשטוף את פניו.
הוא הרגיש טוב יותר וגם עינו הפגועה החלה להחלים.
הוא החליט למכור באותו היום את כל החומר החדש כך שלא יתקרב
יותר לסם הזה, ולא משנה עד כמה הייתה טובה התחושה כשהיה בעולם
החלומות.
מני הוציא את שקיות האבקה ושם אותן בתוך תיק בית הספר שלו,
ולאחר מכן יצא לדרכו.
בלי אופניים הדרך ל"מייל" הייתה ארוכה ומני הלך בדרך הקצרה
יותר, זאת שעברה ליד תחנת המשטרה.
בדרך כלל נמנע מלעבור בדרך זו מסיבות ברורות, אבל באותו היום
היה שקוע לגמרי במחשבות ואפילו לא הסתכל על התחנה כשעבר על
ידה.
הוא הגיע לבית הספר מוקדם מהרגיל והלך לכיתה.
בדרך לשם שמע קול קורא לו.
הוא ניגש למקור הקול מעבר לפינה וראה את מארק בוץ, בן לאחת
המשפחות העשירות בעיר ואחד מהאנשים היותר אהודים בתיכון מייל.
"שמעתי שיש חומר חדש." לחש מארק למני.
מני ידע שסרגי מעסיק גם אנשים שמפיצים את השמועה על סמים חדשים
אבל בכל זאת היה מופתע מהמהירות שבה זה קרה.
"כן, זה 200." אמר מני והוריד את התיק מהגב.
הוא פתח אותו והראה למארק את השקיות.
היה זה סיכון אדיר אבל מני לא חשב בהיגיון באותו היום.
"טוב, תביא לי אחת עכשיו, יש לי את הכסף פה. טוב, אחי?" אמר
בוץ וחייך.
מני חייך בחזרה.
בד"כ מארק וחבריו היו שמים לו רגלים במסדרון.
הוא העביר לבוץ שקית אחת והסתכל על השקית עם שאריות החומר
מהיום הקודם.
"שמע, יש לי פה עוד שקית בחצי מחיר. רוצה?" שאל.
הוא קיווה שמישהו יקנה את השקית המשומשת והוא ישלים מכספו את
מחיר השקית השלמה.
"לא, אין לי יותר כסף." אמר מארק.
מני סגר את התיק ופנה ללכת.
הוא הספיק ללכת צעד אחד כשהשתטח על ריצפת המסדרון.
בעודו על הרצפה הוא שמע את צחוקו המתרחק של מארק בוץ.
"יום אחד תשלם על זה." מלמל וקם.
עד סוף אותו יום מכר מני את כל השקיות מלבד השקית המשומשת
שלדאבונו אף אחד לא רצה לקנות.
לעומת זאת קיבל הזמנות רבות לעוד שקיות של "החומר החדש".
הוא חזר הביתה ברגל וכשהגיע לבסוף היה עייף מאד.
הוא עלה לחדרו ונרדם במהירות.
חלומות מוזרים על מישהי לא מזוהה ושדות עשב הופיעו כל הזמן
והטרידו אותו.
צלצול טלפון העיר אותו בלילה.
הוא הרים את השפופרת וענה.
"בוא, יש משלוח." אמר קול וניתק.
"איך לעזאזל אני מגיע לשם עכשיו?" שאל מני את החדר הריק.
הוא לקח רבע מהכסף שהרוויח משקיות הסם ועוד כמה שקלים משלו.
הוא התלבש ויצא החוצה.
מני נסע באוטובוס הלילי והלך ברגל כחמש דקות לקוקייה 34.
כשהגיע המצב היה כמעט כמו שהיה בפעם הקודמת: סרגי וחבריו על
הספה, האיש המזוקן ביניהם, והאיש המזריק שוכב בפינה ללא הכרה.
"ברוך הבא, ברוך הבא." אמר סרגי.
מני התיישב על הכורסא והניח את תיק הגב על השולחן.
"הבאתי את הכסף." אמר בקול עייף.
"את כולו?" שאל סרגי.
"לא, רק חלק." ענה.
"מצוין! אתה רואה, סופו של דבר אתה לומד." אמר סרגי.
"בסופו של דבר." תיקן אותו מני.
"מה?" שאל סרגי, "בנאדם, אתה נראה חצי מת."
ראייתו של מני התערפלה והוא היה קרוב לאיבוד הכרה.
הוא בקושי אכל או שתה באותם יומיים ועובדה זו יחד עם הסם
הכריעה אותו.
לאחר מספר שניות איבד את הכרתו על הכורסא המסריחה ברחוב
הקוקייה 34.
סרגי וחבריו הביטו זה בזה ופרצו בצחוק.  

כשהתעורר השמש הייתה כבר באמצע השמיים וקרני אור מבעד לחלונות
מלוכלכים סנוורו את עיניו.
בהתחלה לא הבין היכן הוא נמצא, אבל ברגע שתחושת הריח של המקום
חדרה לאפו הוא נזכר.
"שיט..." מלמל לעצמו וקם.
כל איברי גופו כאבו מהשינה הממושכת על הכורסה וכל מה שרצה היה
להסתלק מהמקום ולהגיע הביתה למקלחת ומיטה נורמלית.
על השולחן, בין קופסאות סיגריות ובקבוקים ריקים היה פתק
מקומט.
בכתב גדול ומכוער היה כתוב בו: "המשלוח מתחת למיטה בחדר השינה.
200 לשקית."
בצעדי שיכור פנה אל חדר השינה והוציא את השקיות מתחת למיטה.
הוא תחב אותן לתיק הגב שלו ואת זה השליך על גבו.
הוא ניגש אל הדלת וליבו החסיר פעימה כשהבין שהוא נעול בפנים.
כנראה שסרגי וחבריו שכחו מרוב אלכוהול או סמים להשאיר למני דרך
החוצה.
הוא ניסה לדחוף את הדלת אבל ללא שום הצלחה: הדלת הייתה הדבר
היחידי בבית שעבד כראוי, למזלו הרע של אנגל.
בעיניים מצועפות משינה הסתכל מסביבו.
הדירה הייתה דירת שני חדרים זולה ולא הייתה כל יציאה נוספת
ממנה מלבד הדלת הקדמית הנעולה, וחוץ מכמה בקבוקי וודקה ריקים
מני היה שם לבד.
הוא ניגש לאחד מהחלונות וניסה לפתוח אותו.
למרות כל הדחיפות והניסיונות החלון נשאר במקומו.
לבסוף ניגש לשולחן ולקח בקבוק וודקה.
הוא שתה את מעט הנוזל שנשאר בו והטיח אותו על חלון חשוף מכוסה
בוילון.
מבעד לשברי זכוכית נוצצים זחל החוצה ונפל באנחה על האדמה
היבשה.
הוא קם באיטיות וניער את החול מבגדיו.
בראש מורכן וכתפיים שמוטות החל לעשות את דרכו הביתה.
לאחר שעות ארוכות הגיע, מסוחרר וכואב, כשהמחשבה היחידה שמניעה
אותו היא הרצון לישון.
הוא שתה מעט מים ופנה לחדרו.
הוא ניגש למיטתו כשנתקל במשהו ונפל.
מני הסתכל בזעם לעבר החפץ שהכשיל אותו וראה את תיק ביה"ס שלו.
התיק היה פתוח מעט ושקית מלאה למחצה של סם החלומות הציצה בין
כמה ספרים ומחברות.
אם אחד מהוריו היה מבקר בחדרו בזמן שנעדר מהבית סביר להניח
שהיה בצרות גדולות אבל... "תמיד אפשר לסמוך על ההורים שלי
בחוסר תשומת לב." מני השלים במילים את קו מחשבתו.
למרות שרצה לישון, אותה תשוקה לסם חזרה אליו במלוא העוצמה והוא
מצא עצמו מוציא את השקית ומעביר אותה בין ידיו.
כמה גרגרי אבקה נפלו על ידו והוא הכניס אותם לפיו.
תחושה משכרת התפשטה בראשו והסחרור המוכר בדרך למציאות החלומות
החל להופיע.
אולי מתוך ציפייה להמשך אותו סחרור ואולי מטיפשות של רגע
שנגרמה מהעייפות, מני שפך מעט מהאבקה על שולחן הכתיבה והסניף
אותה.
עיניו התהפכו מעלה ונעצמו.
הוא חייך כשהרגיש את העשב הרטוב מלטף את פניו וצחק כשפתח את
עיניו לאור קרני השמש של ארץ התת מודע.  
"חזרת." שמע את הקול הנשי והרך אומר, ובבת אחת נזכר בכל
מאורעות הפעם שעברה.
"כמובן שחזרתי, התגעגעתי." אמר בחיוך לדמות וקם מהעשב.
"ניסיתי לקרוא לך ואתה לא שמעת. חשבתי שאתה רוצה להישאר
במציאות האפורה שלך ולא לחזור לכאן לעולם." אמרה הדמות ועצב
התגנב לקולה.
"כמובן שלא." אמר וכרך יד סביבה.
בעשותו כך, תחושה ממלאת אושר ופחד חלפה בו.
נדמה היה לו שכל חייו וכל מחשבה שאי פעם עברה במוחו חוזרים
ועוברים מול עיניו.
הוא הוריד את ידו ממנה ונפל על העשב.
"מה זה היה?" מני שאל בסקרנות מעורבת בחרדה.
"זה השלב הבא. השלב בו חיים ומוות מתלכדים ומציאות אחת משתלבת
בשניה." ענתה הדמות.
"מוות?" שאל.
הדמות לא ענתה אלא רק הלכה משם.
מני קם במהירות והלך אחריה.
השניים הלכו במה שנראה למני זמן אינסופי כשרוח חזקה החלה
לנשוב.
"הגיע הזמן." אמרה הדמות.
"אבל אני לא רוצה לעזוב, אני רוצה להישאר כאן, אתך!" אמר.
"אתה יכול לחזור בכל זמן שתרצה. אני וכל זה נמצאים בתוכך."
אמרה הדמות וחייכה חיוך בהיר מבעד לפניה המטושטשות.
מני עצם את עיניו.
הוא פתח אותן בחדרו.
קיבתו התכווצה והוא מצמץ בכאב.
החדר הסתובב סביבו והוא חשב שאם זה לא יפסק הוא יקיא, גם אם
אין לו מה.
לבסוף הגיע למיטתו והצליח לשכב בה.
הוא עצם את עיניו ובאנחת רווחה נרדם.

מני התעורר בבוקר המחרת וגילה שבטנו מקרקרת.
משום מה לא שם לב לכך באחד משלושת הימים שחלפו מאז אכל ארוחה
סבירה.
הוא הלך בזהירות למטה ואכל ארוחת בוקר גדולה.
לאחר מכן הלך לביה"ס.
מני הצטיין בלימודים, אולי בגלל שלא היה לו משהו אחר להצטיין
בו, ולכן גם לאחר לילה מלא סיוטים הלך.
עיניו היו שקועות בחוריהן וסימנים שחורים הופיעו מתחתיהן.
שבר זכוכית חתך את לחיו השמאלית ומרוב עייפות הוא כלל לא שם לב
אליו וכעת היה לו חתך ארוך, משונן ומכוער על הלחי.
בבגדים מלוכלכים ומבט זועם נכנס מני לבית הספר הפרטי "מייל".
אם הלחישות על "אנגל הנרקומן" היו נפוצות לפני זה, הרי שבאותו
יום לא היה אדם אחד בתיכון שהביט במני אנגל ולא התרחק חמישה
צעדים ממנו.
אבל מני היה מנותק מכל זה.
מול עיניו ראה רק את מציאות החלום ואת הדמות.
עכשיו היה בטוח שחווית הסם לא הייתה הזיה אלא מציאות אמיתית
ממש כמו שלו, אלא ששם היה המלך.
כל התלמידים המפוחדים והלועגים שמסביבו לא היו בעיניו אלא
עשבים בשדות אינסופיים שבשליטתו.
"אני יכול הכל." מלמל לעצמו בדרך לכיתה, ולהקת בנות פרצה
בצחוק.
"עשבים." מלמל ונכנס לכיתה.
שתי דקות לפני הצלצול התיישב מני במקומו ובהה בלוח.
כמה נערים מכיתתו הסתכלו עליו בתמיהה מעורבת בצחוק וזרקו עליו
ניירות.
"עשבים. כולכם עשבים." אמר מני והמשיך לבהות בלוח.
לאורך כל אותו הבוקר ניסה חלק בתודעתו של מני לשוב לשליטה.
'תהיה הגיוני', כך חשב לעצמו, 'כל זה השפעה של הסם', אבל אותו
חלק, ההיגיון הישר אם תרצו, היה מיעוט במוחו של מני אנגל.
בסוף אותו היום הלך מני בדרך שונה הביתה.
הוא קיצר דרך שדה לא רחוק מביה"ס, משתוקק לחזור לחדרו ולשקוע
בעוד הזיית מציאות.
במרכז השדה העשב הגבוה היה דליל יותר ושם ישבו על גדמי עץ מארק
בוץ וחבריו.
הם היו חמישה וכל אחד מהם היה מוכן לצחוק כשראו את מני.
"תראו, הנה הנרקומן." אמר בוץ בחיוך מרושע. השאר צחקו.
מני עצר והתבונן במארק.
בתחילה כל מה שיכול היה לראות זה עשב ענק צומח מתוך גזע העץ
הכרות אבל לאט - לאט התבהרה מחשבתו והוא הבין מי יושב ממולו.
"תראו מי מדבר." אמר מני וחייך.
כשעשה זאת החתך שעל לחיו החל שוב לדמם.
חיוכו של בוץ נעלם בבת אחת. "תסתום את הפה." אמר בשקט.
"כן, אתה לא רוצה שאני אתחיל לדבר, אה?" שאל מני ובעיניו מבט
ארסי.
כעת היה תורו להיות המתקיף.
בוץ קם והתקרב למני.
"תסתום את הפה או שאני חותך לך גם את הלחי השניה." אמר למני.
"חברים, אתם יודעים מה מארק הכי אוהב להסניף?" שאל מני את
חבריו של בוץ, שהחיוכים מפניהם החלו להעלם אחד אחרי השני,
וחייך חיוך ממזרי לבוץ.
פניו של בוץ נמתחו בזעם והוא הכניס אגרוף לפניו של מני.
מני נפל על האדמה וחיוכו של מארק בוץ חזר אליו.
"תביאו את הסכין." אמר לחבריו וחיוכו התרחב.
מני שכב על הקרקע ואור החל להופיע מול עיניו העצומות.
מול עפעפיו הופיעה הדמות ומחשבה אחת הדהדה בחוזקה בראשו:
"תהרוג אותו."
הוא פתח את עיניו והרים ענף גדול ששכב לידו.
הוא נעמד וחייך.
נמלים החלו לצאת בהמוניהם מהענף ועלו על ידיו הרזות של מני.
לפני שבוץ הבין מה הולך לקרות הניף מני את הענף ופגע בכל כוחו
בראשו של מארק.
חיוכו של מארק קפא והוא צעד צעד מהסס אחורה ונפל על האדמה.
דם נזל מאוזניו וחיוכו של מני נעלם.
"מה עשיתי..." מלמל ורץ משם.
חבריו המבועתים של בוץ הביטו בחברם המת וצרחו ביחד צרחה שהדהדה
בשדה.
ארנב נעמד בפתאומיות עשרה מטרים משם ו-100 מטרים משם אדם זקן
התעורר משנתו.
אותו אדם התקשר לבסוף למשטרה חצי שעה אחר כך, לאחר שהחליט
שהצרחה שהעירה אותו הייתה ממשית.
לאחר שסיימו לצרוח ברחו כל הארבעה.
כל אחד מהם סבל מסיוטים חודשים רבים אחרי אותו אירוע.

מני רץ ברחובות העיר כמטורף, ולמעשה תיאור זה לא היה רחוק
מהאמת.
הוא עדיין לא שמט את הענף מידו ופרצופים רבים הסתובבו אחריו.
"מה עשיתי..." מלמל ללא הפסקה.
כשהגיע לביתו כבר שמע מרחוק את צופרי המשטרה.
למעשה, מכוניות המשטרה בכלל לא היו בכיוון שלו, אלא נסעו
לשדה.
השוטרים היו דופקים בדלת העץ בבית התלת קומתי ברחוב המורדים 56
רק שעה וחצי לאחר מכן, כשאחד מהילדים שישבו עם מארק בוץ באותו
עבר רחוק היה יוצא לבסוף מההלם ופולט את שמו של מני אנגל.
כך היו העובדות, אבל מני לא ידע זאת.
מבחינתו, השוטרים נסעו לביתו באותם רגעים בכוונה ברורה להביא
אותו לכלא, חי או מת.
למעשה, גם כשקולות צופרי המשטרה דעכו, דמיונו של מני גרם לו
להאמין שהם מתקרבים.
הוא נכנס לביתו ונעל בשני המנעולים את הדלת.
זיעה כיסתה את פניו והוא חש שהוא קורס.
הוא עלה לחדרו ונפל מספר פעמים במדרגות הבית.
מני משך ופתח את התיק שמתחת למיטה כאדם שמצא מימייה מלאה לאחר
ימים של צמא במדבר.
בידיים רועדות הוציא שקית מלאה מתוך התיק ושפך את תכולתה על
שולחן הכתיבה, שבימים האחרונים לחייו הפך להיות שולחן הסמים
הפרטי שלו.
הוא נעמד על ברכיו ובשאיפה חזקה הסניף את מרבית החומר.
ראשו החל להסתחרר והוא הרגיש שהוא כבר מתחיל להיסחף לארץ
החלומות שבראשו.
ברגעים אחרונים של פיכחות הסניף את שארית החומר.
ראשו הסתחרר והוא נפל אחורה על מיטתו.
גופו המתעוות התגלגל מהמיטה וראשו נחבט ברצפה.
דם נזל מנחיריו ומקצה פיו ועיניו התגלגלו.
לבסוף גופו שקט ועיניו נעצמו.

בארץ התת מודע מני אנגל חייך חיוך שבע רצון כשהעשב הנעים למגע
ליטף את ראשו.
"הכל בסדר." אמר לעצמו וצחק.
ענני מחשבה צפו בשמיים תכולים מעבר להגיון ומני התיישב.
"שלום." אמרה הדמות, שהופיעה משום מקום אל מול עיניו.
"שלום גם לך." אמר מני וצחק צחוק מלא באושר.  
"למה אתה כל כך שמח?" שאלה וחיוך הופיע מבעד לפניה המטושטשים.
מני נעמד והתקרב אליה.
"כי הפעם אני לא עוזב." אמר וחיבק אותה.
במציאות הגשמית חיוך הופיע על פניו המיוסרים של מני אנגל וליבו
חדל לפעום.