המקום נהיה צפוף, אז הלכתי. אני לא יכולה לסבול צפיפות. בכלל,
אני לא יכולה להתמודד עם אנשים. באמת שלא. תמיד יוצא שאני לא
נחמדה בסוף, וממש אין לי כוח, ובמיוחד באותו יום. עבר עליי יום
קשה.
טוב, כמובן שאני לא מצפה לסימפטיה מיוחדת כי היה לי יום קשה,
כי לכולם יש ימים קשים, אבל בכל זאת. ואולי כן מגיעה לי טיפה
סימפטיה, כי לי יש תמיד ימים קשים, וזה לא נראה כאילו זה הולך
לעבור בזמן הקרוב. בשנים הקרובות נועדתי לעוד יום קשה, ועוד
אחד, ועוד אחד. וכל אחד יותר קשה מהשני, ובכל אחד אני סובלת.
וזה לא כי אני רגישה ונפגעת משטוית - מה שקורה לי זה באמת לא
שטויות.

אני מקבלת שוקים חשמליים, ישר למוח.

חבל שכל מה שאני זה סתם ילדה בודדה.

מחברים לי אלקטרודות, או מה שזה לא יהיה, ישר לרקות, ומחשמלים.
אני מאוהבת, בצורה מוזרה, בהרגשה שיש חמש דקות אחרי, שהיא כמו
ריחוף כזה וניתוק מהמציאות. אבל אח"כ זה נהיה בלתי נסבל, וככה
מתחיל אצלי יום קשה - בשוק חשמלי למוח.
אתם בטח חושבים שזה כי אני משוגעת ובבית חולים פסיכיאטרי. אז
זה לא נכון. אח שלי הגדול פשוט עורך עליי ניסויים במעבדה
המוזרה שלו, של טכניקת החישמול שלו. בפעמים הראשונות הוא היה
גורם לי לאבד את ההכרה, וזה בהחלט לא היה נעים. אחר כך הוא
השתפר, ולא הייתי מתעלפת, פשוט די מנותקת. הייתי חוזרת לתפקוד
יחסי אחרי שעה. ואז אחרי חצי שעה. וכך הלאה, עד שתקופת ההלם
היתה מצטמצמת לחמש דקות. חמש דקות מוזרות.

אני גרה רק עם אח שלי. ההורים שלי מתו מזמן, ואני די בטוחה שהם
מתו בגלל אח שלי, הוא והניסויים בחשמל שלו. אני חושבת שבגלל
ההורים שלי הוא הצליח בהתחלה לגרום לי להתעלף בצורה כל כך
מקצועית.
אף פעם לא דיברנו על המוות של ההורים שלי. בעצם, אף פעם לא
דיברנו בכלל, חוץ מכשהוא רצה לדעת איך אני מרגישה אחרי
חישמול.

חבל שההורים שלי מתו סתם בתאונת דרכים, יד הגורל, ואין לי את
מי להאשים.

אני חושבת שאני כועסת עליו בגלל הדברים האלה, אבל לא בטוח. הוא
פתח לפניי עולם חדש, שמרוכז כולו בחמש דקות של ריחוף. ריחוף די
מילולי. אף פעם לא סיפרתי את זה לאח שלי, אבל באותן דקות אני
עפה ורואה אירועים שקורים עכשיו, אירועים שקרו פעם, או אירועים
שיקרו.

חבל שהיחסים עם אח שלי דפוקים פשוט כי הם דפוקים.

בפעם הראשונה שזה קרה, אח שלי חישמל אותי השכם בבוקר, ומצאתי
את עצמי דבוקה לתקרה בחדר של מישהי מהכיתה שלי. היא וחבר שלה
בדיוק התעוררו, והוא העיר אותה עם נשיקה. היא קמה והסתכלה עליו
במבט חצי ישן, וראו שהם נורא מאוהבים. יצאתי מהריחוף עם תחושה
מעיקה של קנאה מעורבת בשמחה. אז חשבתי שזה חלום. החיוך לא
המשיך הרבה זמן, והלכתי לבי"ס. כבדרך אגב שאלתי את אותה ילדה
מה שלומה, והיא סיפרה לי שחבר שלה ישן אצלה. ביקשתי ממנה לתאר
את חבר שלה, וזה היה בדיוק מי שראיתי היום בבוקר. זה היה
מדהים. אחר כך אמרתי לה ביי, והלכתי, כי הייתי די עצבנית.
שוקים חשמליים על הבוקר תמיד עושים לי מצברוח רע. יום רע.
המורות תמיד שואלות אותי אם אני במקרה תאומות שמחליפות תורות
במי תבוא לבי"ס, כי בימים לא רעים אני ממש מקסימה. באמת.

חבל שאנשים לא אוהבים אותי בגלל שאני אני, ולא בגלל שוקים
חשמליים.

אני לא בטוחה איך זה גורם לי להרגיש בכלל. מצד אחד, אני די
סובלת התעללות כל החיים שלי, מאח שהרג כנראה את ההורים שלי גם,
ושותקת בקשר לזה. הוא גם עושה שוקים לחברה שלו מדי פעם. אני
חושבת שזה מדליק אותה, או משהו כזה. אני יכולה לפנות למשטרה,
אבל לא מזמן רק גיליתי את הריחוף הזה, ואני רוצה לחקור אותו
קצת יותר.

חבל שאני לא אוהבת את החברה שלו סתם כי היא גוזלת אותו
ממני.

לפעמים אני שומעת את אח שלי ממלמל שיום אחד הוא יצליח, יום אחד
הוא יהיה מדען גדול. אני לא יודעת לאן הוא רוצה להגיע עם שוקים
חשמליים, אבל אולי אני אהיה מפורסמת בתור שפן הניסוי שלו. אולי
כל הסבל הזה ישתלם.

המקום נהיה צפוף אז הלכתי. אני לא יכולה לסבול מקומות שיותר
צפופים ממה שקורה בתוך הראש שלי.
יש לי את תחושת הריחוף הזו כבר כמה חודשים, וכל פעם אני רואה
אירוע אקראי.
היום בבוקר דווקא ראיתי דבר די מטריד. חמש דקות של אמא אחת
שצועקת על הילדים שלה בבוקר, לקום כבר ולהתארגן כבר ולמה הם לא
זזים. ממש צרחה. איזו דרך נוראית להתעורר בבוקר. אם היו לי
הורים, אני בחיים לא הייתי מרשה להם להתנהג אליי ככה.

בעצם, זה לא נכון. הייתי מוכנה שההורים שלי יתנהגו אליי ככה,
בשביל שיהיו לי הורים.
אז אין פלא שלא יכלתי לסבול את הצפיפות והצעקות של ההפגנה הזו.
אבל, נו, בעיה שלי שאני הולכת לאירועים כאלה, והכל. אני יודעת
שאני לא יכולה להתמודד איתם אף פעם.

חבל שאני משקרת לעצמי.

הייתי רוצה להיות מתבגרת רגילה שאוהבת מסיבות ואירועים
חברתיים. הייתי רוצה להיות חלק מכולם, להיות שייכת לחברה,
להיות אישיות כובשת, להיות מקור להערצה. הייתי רוצה לא להרגיש
קרציה כשאני באה לדבר עם אנשים. הייתי רוצה להיות מהבנות שכולם
נדלקים עליהן, הייתי רוצה שידברו עליי, הייתי רוצה רכילות בלתי
פוסקת. הייתי רוצה להיות מיוחדת, לדעת הרבה דברים. הייתי רוצה
לשתות ולהשתכר לפעמים בלי לפחד שאני אפלוט משהו בקשר לאח שלי.
הייתי רוצה חבר, מישהו שיאהב אותי ויקבל אותי כמו שאני, עם
הימים הרעים והכל.
הייתי רוצה להתנהג כמו עצמי תמיד.
הייתי רוצה הורים, ומשפחה מתפקדת.
הייתי רוצה להפסיק להיות תמימה, ולשים סוף לטירוף הזה.
הייתי רוצה להיות מספיק חזקה.

אני קנאית. לגמרי. תמיד הייתי.
ומכל ריחוף אני יוצאת עם הרגשה מעיקה אחרת. אני בוכה הרבה.
עכשיו, כמה חודשים אחרי, אני כבר יכולה להגיד שאני לא אוהבת את
הריחוף הזה, אבל משהו מזוכיסטי בי גורם לי לא לרצות להפסיק.
אני רואה אנשים מהבית ספר עם חברים וחברות, הרבה צחוקים, הרבה
חירמונים, חיבוקים ארוכים בין חברים טובים. ארוחות בוקר עם
ההורים, אמהות שמכינות סנדביצ'ים בבוקר. כל דבר צובט לי את
הלב. כואב לי.
אני לא יכולה לשמוח בשמחתם, כי אין לי שומדבר בעצמי שאני יכולה
לשמוח בו.

חבל שאני פשוט רואה בעיני רוחי כל מני מתבגרים עם חוויות
רגילות והורים רגילים וחברים וחברות, ולא בגלל ריחוף אידיוטי
אחרי שוקים.

מזוכיזם - כי זו בחירה שלי. אני יכולה לשים לזה קץ בכל דקה
נתונה.

כי אני פשוט יכולה לקום בוקר אחד ולהגיד "די". ולברוח, ולא
לחזור. אני יכולה גם לקחת פטיש מאוד מאוד גדול ולתת לאח שלי
בראש. לו ולחברה המוזרה שלו. וסוף, ואני לא סובלת יותר. ואני
יכולה להיות כמו כולם.

הלוואי וזה היה כל כך פשוט.

אבל הרבה יותר נוח להאשים את אח שלי, ולבנות סיפור מטורף,
שיתרץ את כל הבעיות של ילדה מתבגרת, נכון?