מי את
שנוגעת כך בלילותי
בעברך ביעף מעל עפעפי העצומים בלילות הקרים של הגשם
ונוגעת במחשבותי בעדינות בבוקרו של יום מפרך עת אני עוסק
במיליוני טרדות גשמיות
אך חסרות רלבנטיות בעולם הממשיות

האם עלמת חן את לבושה לבן ושמלתך נגררת על מדרגות האבן הקרות
בתנועה סיבובית
מאולם הכניסה שבטירתך לחדר הנשפים הסוערים של הקיץ שעומד עכשיו
קפוא ומיותם
או סתם אדם הינך שיופיו הפנימי גרם לכולם להאמין כי מראה
עיניהם עניין פלסטי הוא למכשפים ולפיות ותו לא

יתכן שאת בלתי קיימת אלא דמות גזורה מאגדה שאמא הקריאה לי לפני
השינה או שהגננת ניסתה להחדיר דרכה מוסר השכל וכל הילדים ישבו
חסרי ריכוז ורק אני צחקקתי באורך רוח מהמבוגרים
שלא יודעים אהבה אמיתית מה משמעה...

ואפשר שאת קיימת בשר ודם אבל לא עכשיו לא כאן לא בשום מקום
שצריך אותך בו כשאת אינך בו
ורק טללי הבוקר המוקדמים מדמים אותך מבין צעיף העננים כאילו
היית פטה מורגנה שמתרחקת מן ההלך הצמא

ואפשר שאת אדם מופלא העוסק ביומיומיות של כולנו ורק בלילה נמלט
אל תוך המילים הרבות שהשאירו לו שירי חסרי הקצב, התוכן, משמעות
המובנת לכל איש ואשה באשר הם

אולי את כאן, אולי את שם, אולי אפגוש אותך יום אחד ואולי סתם
תישארי במוחי כיעד בלתי מובן
יתכן שהחיים יזמנו אותך אלי ויתכן שהחורף ישאר כאן לעד ורק
הגשם עוד יוסיף לנגן מנגינות של לילה חסרות תווים ללא מיתרים
רק עם כלי הקשה...