העבודה במנהטן הייתה כמו כל עבודה אחרת שאתם יכולים לתאר
לעצמכם בכל מקום אחר בעולם.
משרד,מטלות,בוס,דברים לעשות,ארוחת צהרים.
על פני השטח הכל  מתנהל באמת רגיל.
אבל אני הגעתי למנהטן בנסיבות שאף אחד מעובדי החברה בה אני
מועסק לא היו מודעים לה.
עת מלאו לי 33 שנה, ניגשתי בוקר אחד למשרד הפנים לביצוע מעשה
שהחל בעצם את כל מה שאני היום,כל מה שהתחלתי באותו בוקר במשרד
הפנים בפתח תקווה הוא מה שהביא אותי לכאן ולכל מה שאני עושה
היום.
באותו בוקר הלכתי לשנות באופן רשמי,כשלב ראשון, את שמי על פי
חוק.
ג'יימס דל.
זה השם שהגיתי.
צפוי לחשוב שמאחורי השם הזה מסתתר איזה שהוא מסתורין או משמעות
פואטית יוצאת מגדר העין או ההבנה או התפיסה,או אולי שמסתתר כאן
רמז לשם על שם מישהו,דמות נערצת, סב של אבא של מישהו.
אבל לא.
ג'י ימס דל הוא השם שחשבתי עליו,שלוש דקות לפני שעלה המספר שלי
בתור להתקדם ולבקש את שרציתי, באותו בוקר גשום במשרד הפנים
בפתח תקווה.
אחרי שנגמרה הפרוצדורה הטופסית הזו, התחלתי בתהליך מוגדר
ומתוכנן של בידול והתרחקות מכל מה שידעתי והייתי בסביבתו כשהכל
מוביל בעצם למטרה הסופית, שהיא התנתקות מוחלטת ונטישת כל אלו.
אט אט ניתקתי מנויים שהיו לי
לעיתונים לספריות לתיאטרון לנותני שירות לטלוויזיה לכבלים
ללוויין.
מדהים כמה הצעות מדהימות אתה יכול לקבל כשאתה רק מביא לידעת
נותני השירות את רצונך להפסיק את קבלת השירות שהם מבקשים
למכור.
לרוע מזלם, הצעות מיוחדות לא היו חלק מהתכניות שלי, אפילו
שחלקן היו הצעות מפתות ביותר, אבל לא בשבילי,לא עכשיו.
הייתי ממוקד מאוד ומחושב מאוד,כל פעולות ההתבדלות היו מתוזמנות
ומדויקות,כאלו שישאירו את הצד המנותק ממני ללא כל אפשרות של
אפשרות ניסיון חזרה לקשר או כדומה.
הייתי מאוד החלטי.
אחרי נותני השירות והמספקים למיניהם, הגיעו תורות האנשים,וכמה
שזה נשמע לא הגיוני, זה היה החלק הקל.
אף אחד בחיי לא ממש הכיר אותי, לא ידע עליי ועל הרקע ממנו צצתי
בחייו יותר מדי אם בכלל,הרבה מאלו שידעו , ידעו חצאי סיפורים
או שקרים,אף אחד לא ידע עם מי הוא בקשר באמת.
חיי מלאו בקבוצות אנשים או בודדים שהיו איתי בקשר במשך הזמן,
אך רק לתקופות מוגדרות, מעשיות, זמניות, פונקציונאליות. אף אחד
לא דבק לנשמתי, אף אחד לא היה "שלי" וודאי שלא הייתי של מישהו
אחר.
לכל אחד מהמעטים המוזכרים בסוגייה זו אמרתי משהו אחר, כולם
הבינו דבר אחד חד משמעי שביקשתי שיבינו ויכניסו לעצמם טוב טוב
לראש,
השיחה הזו,שאותה אני מנהל אתם, זו תהיה השיחה האחרונה שאי פעם
אקיים אתם.
לא הייתה דרך אחרת להבין את זה. הקשר שהיה כאן, מה שהוא היה או
לא היה-נגמר.
וכך היה.
לעבודה הגשתי מכתב התפטרות  שהביא לידיעתם את עזיבתי את המדינה
מסיבות שלא מפורטות, ככה, ללא שאלות והסברים מיותרים.
הם ידעו שאני מחפש דרך לעזוב ואף שיתפתי את ממוניי ברצון זה.
אלו לא היססו ונתנו לי את ברכתם, לאחר שמסרו לי רשימת אנשי קשר
בצד האמריקאי של החברה, למקרה שאזדקק לשירותיה מעבר לים.
אחרי שלושה שבועות מרוכזים של תהליך ההתפרדות מכאן ,
עפתי לשם.
ארצות הברית של אמריקה.מנהטן , ניו-יורק.
לפעמים, כשהלילה יורד על האי והשמש מתחילה בתהליך היעלמותה
מהרקיע, אני יוצא לסיור רגלי קצר ליד הנהר, יש שם מין טיילת
כזו.
בשלבים אלו של היום, הדממה מסביבי בולטת יותר.
אני מנסה להיזכר בפעם האחרונה ששוחחתי עם מישהו שיחה אישית ,
שיחה שאינה קשורה לעבודה או שאינה במקום העבודה, שיחה אמיתית
בין אדם לאדם, אני לא זוכר.
אני זוכר שפעם שוחחתי הרבה, אני זוכר את גיל העשרים הצעיר שלי
בו הייתי מוקף בהוויה אנושית זו או אחרת, היו לי אנשים, היו לי
נשים, היו לי חברים ,חייתי.
בשלב די מוקדם של כל אלו, החל תהליך התפרדותי והתגדרותי אל
מחוץ לחיים, לעולם הרגיל, לעולם האנושי.
ולא הצטערתי על כך מעולם.
מעולם לא משכה אותי ההתהוות האנושית וגם כאשר היא כן, הכאב
שהיה כבר בכל גופי, לרוחבו ולאורכו, היה קשה מדי על מנת שאוכל
לחזור אחורה.
אחרי הפצעים הדימומים הצלקות והדממות, לא יכולתי כבר לשוב
אחורה.
כל נגיעה שלי בחזרה אל חיק האנשות, ההתנהלות האנושית,
הסוציאלית, החברותית, היה מלווה בכל כך הרבה כאב שחזר, כל כך
הרבה פצעים שלא נרפאו, שהעדפתי להישאר בחוץ.
פשוט כך.
חיי , אם הייתם מתבוננים עליהם מבחוץ, הפכו בלתי רגילים לכל
מתבונן מבחינה אחת ומהיבט אחד בלבד,הקשר שלי עם מישהו מחוצה
לי.
בגיל 25 גרתי בדירה לא קטנה ברחוב לא גדול בעיר די  בינונית.
היה לי בבית כל מה שהיה אפשר להיות, הייתה לי עבודה מורכבת
ומאורגנת כמו שרק יכולה להיות לאדם כמוני ולא יכולתי לחיות
כבר.
כבר אז החיים פשוט לא היו נסבלים מבחינתי,מהבחינה הבסיסית
ביותר.
יומי היה מתחיל בשעה מוקדמת מאוד ומסתיים בשעה מאוחרת . כל
אותם השעות, כל אותה ההתהוות, יחד איתי, בתוכי, היה אגור כאב
כה קשה,עד שלעיתים הנשימה לא הייתה מסתדרת לי.
למרות שתפקדתי , אמצעית , לא רע בכלל, בתוכי, כבר הייתי מת כל
כך הרבה זמן.
מת.
לא חי, לא מרגיש כאב, לא חש ייסורים.
מת.
אולי לא מת מבחינת טרמינולוגיה פאראמדית, אבל מה שזה לא היה,
חיים לא יכולתי לקרוא לזה.
לעיתים, כשהייתי תר ברחובות עירי, הייתי מנסה להבין או להיזכר
בחיים ללא כל זה בתוכי, חיים כמו לכולם, חיים מורגשים
ומרגישים, חיים "רגילים".
לא יכולתי אפילו להיזכר.
אבל אני סוטה כאן לגמרי מהכל...
ניו - יורק.
בניו יורק גרתי בדירה שכורה של 4 חדרים, מרכז מנהטן שכר דירה
גבוה, רהיטים לא שלי, דירה שהספיקה לצרכיי.
בני יורק ביקשתי להמשיך בהתנהלות הזהה להתנהלותי לפני ההגעה,
אך ברקע כל הזמן התנגנה לי האופציה להביא לשינוי גדול ,מהפכה,
משהו שיסיים את כל זה, שיתחיל משהו אחר.
כל דבר היה אופציה מבחינתי.
מוות הייתה אחת מהאופציות.
כן,
מוות,סיום חיי,התאבדות,קץ להתקיימותי.
ניסיתי לחשוב מי בכלל יקבור אותי, הלא איש כאן או במקום אחר לא
ירגיש בחסרוני. האופציה היחידה היא שבעבודה ישימו לב שאני נעדר
ויחפשו אותי, אבל אין לי מושג איך זה הולך כאן באמריקה. אולי
אם לא מגיעים לעבודה שבוע פשוט שוכחים ממך?
אופציה מפתה....
לא ננעלתי לגמרי על האופציה הזו אך היא בהחלט החלה להרגיש
ידידה כל שהזמן תקתק כאן.
כבר הייתי במצב שלא ידעתי מה אני רוצה להשיג בחיי או במותי ,
מה אני רוצה לקבל או לתת כאן, מה אני רוצה מעצמי לאן להגיע
מהיכן ללכת,לא ידעתי כבר כלום.
זה מתחיל להיות קשה בשלב מסוים , כשכל מחשבותייך או הרגשותייך
או מה שבכלל עובר עלייך, נשאר אצלך.
אין שיתוף אין פורקן אין עוד מישהו בצד השני שייתן לך משוב טוב
או משוב רע או בכלל, מישהו שידבר אתך,שתשמע קול אחר.
לא שמעתי קול אחר שמדבר ישירות אליי כל כך הרבה שנים.
ובאחריותי, זה לא שמישהו ברח ממני או התרחק,פשוט אף אחד לא
קיבל את האופציה להתקרב.
אף אחד.
ביום שבת האחרון הלכתי לקניות קלות בסופרמרקט שקרוב לדירה
שלי.
על יד הקופה ניגשה אליי מישהי שעובדת אצלנו בחברה, היא זיהתה
אותי ואני הבחנתי בה מהרגע שנכנסתי למקום, כמובן שלא ניגשתי
אליה.
היא ניגשה אלי.
היא ניסתה לשוחח או סתם להעביר כמה מילים. הבטתי בפנייה שנראו
אטרקטיביות ומושכות למדי, תוך כדי הכרה בתחושה זו התחלתי מרגיש
כאבים מוזרים בגוף, כאילו התכווצויות קטנות,מייד סיימתי את
השיחה בהבעת פרצוף והתנהגות של מישהו שניתן היה לחשוב שהמונית
מחכה לו בחוץ או משהו.
אף אחד לא חיכה לי בחוץ, אך אחד לא חיכה לי בשום מקום למעשה.
אף אחד לא חיכה לי.
חזרתי לדירתי ונעלתי את הדלתות.
זו  התניה פאבלובית כזו, בכל פעם שאני מתחיל איזו שהיא התחלה
של אולי משהו שנראה או מזכיר משהו ידידותי שקשור בי , תחושות
קשות של אי נעימות ואי שקט אוחזות אותי. לפעמים סתם דקירות
כאלו בכפות הרגליים, או גירוד עוקצני או סתם חוסר שקט בבטן.
שנים שיש לי את זה, שנים שאני לא מתייחס לזה. לא מתמודד עם
זה.
לא עושה עם זה כלום.
הדירה הייתה שקטה מתמיד באותו ערב שחזרתי מהסופרמרקט.
אולי זה הייתי אני, אני לא יודע, הכל נראה יותר שקט. גרתי
בקומה 23
ואותו ערב היה ערב מעונן מאוד, בלי גשם. הבטתי מחלון שפתחתי,
נראה היה כאילו אני גר בתוך ענן.
המראה מבחוץ היה מלא חלקי עננים שהתעופפו להם בחוץ, רוח קלה
וקרה, מיליונים של אנשים בחוץ , שאון העיר קרא, ואני לא שמעתי
קול של איש אחד.
הדירה הייתה דירה עם חלל גדול מאוד והקיפו אותה חלונות גבוהים
מאוד, ריצפת עץ הייתה ברוב חלקי הבית ולא היו תמונות על
הקירות.
התהלכתי באותו ערב חזור והלך בין הקירות האלו. כל הזמן מתהלך
ומתהלך.
זו התחושה, היא מגיעה שוב. התחושה הזו של האבדון הנוראי הזה,
מה אני עושה כאן ואיך הגעתי לכאן בכלל? איך הביאו אותי לכאן?
איך הבאתי את עצמי?
זה קורה לי הרבה כשדברים משתנים בחיים שלי.
אני זוכר שלפני כמה שנים הייתי מצאתי את עצמי מעשן חשיש עם
מישהו שהיה איתי בגן הילדים או משהו. לא יודע בדיוק איך הגענו
להתחבר מחדש אבל כך היה.
תוך כדי העישון תקפה אותי אותה הרגשה...לכל הרוחות איך הגעתי
לכאן?
לפני זמן מה את הבחור הזה פגשתי בגן הילדים!!! הכל היה כל כך
תמים הכל היה כל כך "רגיל" "נורמלי" , מה פתאום אני יושב כאן
אתו עכשיו ומעשן סיגריות כאלו? איפה גן הילדים ? איפה אימא
שלי???
מין אי יכולת לעזוב דף אחד של החיים ולעבור לדף אחר.
מין אי יכולת כזאת להתנתק, לגדול להתבגר לעבור שלב.
אני לא יודע.
וכשהתחושה הזו מגיעה?
אני משותק לגמרי ... לא יכול לזוז, לא יכול לחשוב לא יכול
לנשום...
וככה זה עכשיו, שוב, ואני לבד בדירה ששכרתי במנהטן קומה 23 ,
וזה ערב מאוד מעונן, בלי גשם.

שבועיים אחרי זה נפגשתי באחד מהם פעם ראשונה.
הייתי בבר ליד מקום העבודה שלי.
שתייה של ערב לפני הלילה, לא כבד , לא יותר מדי, שתייה.
ישבתי על הבר כשמישהו התיישב לידי עם "ג'רוזלם פוסט" ביד.
ידעתי שזה הם, לא היה לי ספק למרות שהוא לא פנה אליי לא ניגש
אליי לא אמר מילה. הזמין את השתייה שלו ולא הביט בי אפילו.
מייד חשבתי לעצמי ללכת, לקום וללכת . אין לי כוח לזה זה לא מה
שאני צריך אולי אני טעיתי בשיקול הדעת בלקיחת ההחלטה אולי
....
החלטתי להישאר ישוב במקומי.
הברנש המשיך לשתות את השתייה שלו. אחרי 25 דקות הוא קם והלך.
ה "ג'רוזלם פוסט" שלו נשאר על השרפרף.
אחרי 2 דקות מצאתו את הבר , הרמתי את העיתון. בעמוד האחורי
מצאתי את מה שציפיתי לו.
בעט כדורית ובכתב קטן היה כתוב : " מחר , אותו מקום ,אותה שעה"
.
"הנה זה מתחיל" , חשבתי לעצמי. . .
ביום שאחרי זה הגעתי לבר שוב.
הברנש לא הופיע. חיכיתי.
אחרי רבע שעה של ציפייה נכנסה לבר מישהי שמהסתכלות ראשונה בה
יכולתי להמר בביטחון שהיא ישראלית. ללא שום ספק. אני לא יודע
להסביר את זה אבל יכולתי לנחש .
היא נכנסה אל הבר ומייד עברתי לשבת בשולחן קטן בצד המזרחי של
המקום, כשהפנים שלי מופנות אל דלת הכניסה.
היא התיישבה ממולי, באותו שולחן, אחרי שלקחה כוס מהברמן, שלא
שאל אפילו מה היא רוצה לשתות.
"יום שבת בעוד 4 ימים. זה יקרה אחרי שמונה בערב. אתה מגיע לתל
אביב , אתה תתקרב למי שאתה צריך לפני המופע , אתה יורה כמה שזה
ייקח..."
"תל אביב???" אני קוטע אותה ומרים את הקול.
"נו באמת, אז בשביל מה כל הפרוצדורה הזו, יכולתי עד אז להיות
בירדן או משהו קרוב אחר, בשביל מה..."
"זה לא ממש משנה אחרי כל זה, לא?" ,היא מחזירה בקול אדיש
וצודק.
"יש בזה משהו"....אני מתרצה.
"איפה אני מוצא את מה שאני צריך? "
"הערב, כשתחזור הביתה, בדוק את הדואר כפי שאתה עושה בכל מקרה
בכל פעם שאתה יוצא או נכנס לבניין שלך. אתה תמצא תיק הפתעות
קטן שיש בו את כל מה שאתה צריך."

אלו היו המילים האחרונות שלה, היא יצאה את המקום .
כמה דקות אחריה יצאתי גם אני.
הגעתי אל הבית והוצאתי מתיבת הדואר את התיק הקטן שהונח לי שם.
עליתי לדירה.
סגרתי את הדלתות והתחלתי לארוז תיק, מזוודה קטנה.

יום ששי
נחתי בנמל התעופה לוד,  11:45 לפנות צהרים.
הגעתי לדירה  ב 12:30 . ידעתי שיום השישי הזה חייב לעבור משהו
וניסיתי לחשוב כבר על דברים שיעבירו אותו בשקט. דברים שיעבירו
אותו מהר.
עד לשעות הערב הכל עבר בסדר ומהר כפי שביקשתי. ישנתי כמה שעות
, אכלתי מעט , הזמן עבר.


לקראת 23:00 התחלתי לפרוק את התיק הקטן שקיבלתי.
2 דרכונים, אחד צרפתי ואחד אוסטרי, בשניהם תמונתי מעטרת את דף
הזיהוי,
מפתח לחניון , מפתחות לרכב ועוד מפתח קטן עם כיתוב על פתקית:
"תא הכפפות, לנד רובר".

יום שבת

קמתי מוקדם לאחר שינה לא ארוכה. שתיתי קפה והתלבשתי.
הלכתי ברגל לכיוון רחוב בזל, מול בית הקפה.
החניון היה סגור לכניסת מכוניות ופתוח לאלו שרוצים להוציא את
הרכב שחונה.
הלכתי אל 4 היציאות השונות של החניון, אל השער הרביעי המפתח
שלי התאים.
נעלתי אחרי את השער וזרקתי את המפתח אל פתח הביוב שהיה קרוב.
הרכב עמד קרוב מאוד ליציאה, שכרגע ממנה נכנסתי.
נכנסתי אל הרכב והוצאתי מכיסי את המפתח השלישי.
עת אני מתקרב אל תא הכפפות שמעתי חריקת בלמים. הבטתי החוצה,
זוג יצא עם רכבו. המתנתי כמה דקות .
שלחתי את ידי אל תא הכפפות, פתחתי באמצעות המפתח, בתא הכפפות
היה אקדח.
9 מ"מ , משומן, שחור,
מוכן.
פתחתי את המחסנית, היו בדיוק 8 כדורים.
יצאתי מהחניון.
נסעתי לבית קפה ליד נמל תל אביב.
אכלתי ארוחת צהרים וקראתי את עיתוני סוף השבוע שהיו מונחים
לידי.

מאותו רגע והלאה החלה שרשרת אירועים שהביאה אותי לכאן,
דוקטור.
אני יודע שהגעתי למקום לקראת שמונה, אני יודע שהאירוע התרחש.
אני זוכר את עצמי בברור מחכה במקום, משנה עמדות, מחכה מאחורי
המדרגות ואחר כך יוצא.
אני זוכר את ההגעה שלו למקום, אני זוכר את היציאה אל הבמה, אני
זוכר שחיכיתי עם כל הנהגים, אני זוכר שעמדתי שם קרוב לשעתיים
וחצי עד שהוא סיים את ההופעה עם כל הפמליה.
הייתה התרחשות עמוסה מאוד ומלא נשים,ילדים, הרחובות מסביב היו
עמוסים.
גם באזור עצמו וגם מסביב, מלא מלא אנשים צועקים ומריעים.
אני זוכר את כל זה, דוקטור.
אני זוכר שהכנתי את עצמי בידיעה שכאן זה נגמר בעצם, שאני עושה
את זה וזה מסתיים כאן, אני יודע למה, אני יודע תחת מי אני עובד
ואני יודע שזה מה שצריך לקרות ואף אחד אחר מלבדנו לא ידע
לעולם.
הלא את התיקים הכתובים גרסתי גם אני, במו ידי עוד לפני שנסעתי
לניו יורק.
חצי שנה לפני.
אני זוכר הכל.
באמת שהייתי מוכן לזה,הייתי עושה את זה, אני לא יודע, אני לא
זוכר מה קרה אחר כך, אני יודע שהייתי מוכן בכל גופי...
ואני זוכר בוודאות ,דוקטור.
זה הייתי אני דוקטור?!!! זה אני?!!!
אם הכל התרחש כמו שמראים, זה אני עשיתי את זה?
הדבר היחיד שאני בטוח כאן הוא...
שאת האקדח השארתי בלנד רובר....! ! !

איך הגעתי לכאן, דוקטור?
איפה גן הילדים?
איך הבאתי את עצמי לכאן?
ואיפה אימא שלי?...