שוב התעוררתי. פוקח את העיניים, חושך מזיז את השמיכה,חושך.נאנח
ובמאמץ גדול קם מהמיטה. פותח חלון, מסתנוור מהשמש, כבר 12:00
בצהרים, לפחות. הולך אל חדר האמבטיה, נעמד מול המראה והיא שם,
היד שלך, איפה שהשארת אותה, בולטת לי מתחת לחולצה, מזכירה לי
אותך. זוכרת, איך אהבנו? איך הבטחנו דברים? זוכרת, שבאת אליי
ואמרת לי, שיש לך הפתעה בשבילי? בטח כבר שכחת.

"יש לי הפתעה בשבילך."
חייכתי. את יודעת, כמה שאני אוהב את ההפתעות שלך וכמה את אוהבת
לשחק את המשחק הזה.
"מה? תגלי לי."
חייכת, הסתובבת והובלת אותי אל החדר שלי, כשהגענו נעמדת מולי.
"אני מוכנה... לדבר הזה, שביקשת ממני."
"לדבר?". שאלתי, נדהם מדברייך.
"כן. אני מוכנה, אם אתה... עדיין רוצה.."
באותו רגע, חיוך אחד, החליט להימרח לי על הפנים.
"כן, בטח! בטח, שאני עדיין רוצה!"
"אוקי, אתה מוכן?"
"כן, אני מוכן."
"טוב, אז... אתה קודם."
עצמתי עיניים, שאפתי אליי את נשימת האוויר הגדולה ביותר,
שלקחתי אי פעם והורדתי את החולצה.
"קדימה, אני מוכן."

את כבר לא זוכרת אותי, נכון? הייתי בשבילך סתם עוד צעצוע. את
יודעת כמה בכיתי באותו היום? אם תיקחי את כל הפעמים, שבכיתי
בחיים שלי ותחברי הכל ביחד, לא תגיעי אפילו לחצי, לעומת, כמה
שבכיתי אז.

מתלבש. מנסה להעביר עוד יום אחד. רק עוד יום אחד, מנסה לא
לחשוב על היום הבא. מכניס אוכל אל הפה שלי, מאז הכל כבר טפל
בעיניי.
מציץ בשעון. השעה כבר 18:00. עוד מעט אני אצא לעבודה. אני
בכוונה עובד בלילה, בכדי שלא יראו את היד שלך, מבצבצת לי מתחת
לחולצה, בשביל שלא ישאלו שאלות, כדי שאני לא אצטרך להיזכר.
בך.

"קדימה, אני מוכן. תעשי את זה."
עמדת שם, עם שרוולים מופשטים, מהססת.
"אתה בטוח?"
לא חשבתי. בראש שלי, כבר הזדקנו ביחד, כנראה שלך היו תוכניות
אחרות.
"כן, כן. תעשי את זה כבר."
נענעת את הראש היפה שלך מצד לצד, הושטת את ידך לאחור ובתנופה
חדה פרצת אל חזי ותפסת את לבי.

את יודעת איך הרגשתי אז? כנראה שלא, כי אני לא הספקתי לגרום לך
כזה אושר. לאן היית צריכה ללכת? לאן מיהרת כל כך? למה לעזאזל
לא יכולת להגיד לי לפני?

יושב מאחורי השולחן, מסתכל במצלמות הביטחון, שומר על אנשים,
שאני בכלל לא מכיר, כאלו שגם אף פעם לא אכיר. מעביר עוד משמרת
לילה במחשבות על כמה טוב יכול היה להיות לנו יחד והנה עוד יום
עובר לו ואני בדרך אל הבית שלי, ממהר. השמש כבר מתחילה לשפוך
אור ברחובות, ממהר, בורח אל דירת החדר שלי. לא רוצה לענות על
שאלות של זרים. עוד יום עבר.

עמדתי שם מתנשף, כאילו זאת הייתה האורגזמה הטובה ביותר בחיי.
היד שלך תקועה לי בחזה. אני מרגיש את התנועות שלך, איך שהיד
שלך זזה שם בפנים הלב שלי, דופק אל קירות ידך, מנסה להיצמד
אליהם, לתמיד, מתנשף. פקחתי עיניים, חזק. הדברים, שראיתי, אם
רק היית נשארת לשמוע.
"אתה בסדר?"
ניסיתי להגיד כן, אבל לא יצא לי. יכולתי רק לפלוט אנחה.
"אתה בסדר? תגיד משהו."
שוב נפלטת לי רק אנחה ואני עדיין מתנשף. עוברות שתי דקות, אני
מתרגל למצב החדש, לאורגזמה הרגשית הזאת. מוכן לספר לך כמה זה
טוב. שוב נמרח חיוך על פניי, רוצה לגרום גם לך אושר.
"עכשיו תורך."
נראית מהוססת, לקחת צעד אחורה, שכחת, שידך מחזיקה את לבי ומשכת
אותי אחרייך.
"מה זה? היד שלי תקועה"
שוב החיוך.
"אנחנו יחד, כמעט. עוד רגע נהיה."
התכוננתי כבר להכניס את היד שלי לחזה שלך ולמצוא את הלב שלך.
פתאום, הפנים שלך נהיו לבנים, כאילו ראית שד. נכנסת לפאניקה,
התחלת למשוך את היד שלך וללכת אחורה. הכאבת לי, הכאבת לי כל
כך. התחלתי לבכות מרוב כאב ואת המשכת, מנסה להוציא את היד שלך
בכוח, כמעט עוקרת לי את הלב מהמקום ואז גם את התחלת לבכות, לא
מכאב, אלא מאימה, לא חשבת, כמו שצריך ואולי... לא חשבת בכלל,
פשוט הרמת סכין וחתכת אותה.
"לא! מה עשית?"
עמדתי בחדר, עם היד הכרותה שלך, תקועה לי בחזה, מחזיקה לי את
הלב. נפלתי על הרצפה מרוב כאב, נאנק לאוויר.הדבר האחרון שאני
זוכר זה איך שהסתכלת על מה שעשית לי, לנו ויצאת בריצה מהחדר.

את יודעת, שיכולתי ללכת לרופא מיוחד? רופא שעושה כאלה ניתוחים,
שמציל לבבות. אבל לא הלכתי. לא רציתי, שייקחו ממני את הדבר
האחרון, שנשאר לי. זיכרונות כבר אין לי ממך, מאתנו. רק כאב,
וזיכרון מעומעם של אורגזמה רגשית באורך שתי דקות.

מגיע הביתה. נכנס למטבח, מחמם במיקרוגל פיצה ישנה מלפני
יומיים. הולך אל המקלחת ומתפשט, רוחץ את הגוף, ממך, מהריח שלך.
את יודעת מה אני רואה, כשאני מתנגב מול הראי? את היד שלך, את
היד הרקובה שלך, שבגללה, גם הלב שלי רקוב.