אולי היית מראה לו את המכתבים שלך.
כל המכתבים שאספת במעט שנות חייך מעשרות מכריך, כל המכתבים
שמלווים תמיד ב"תישארי פצצה וחמודה כמו שאת" ו-"תישארי מצחיקה
ומתוקה כמו שאת".
'תישארי כמו שאת'. המשפט נשמע פתאום מגוחך מתמיד, נשמע כמו
בקשה מוגזמת.
אבל היית יכולה להראות לו, שפעם היית שונה, שפעם היה לך חוש
הומור שגם הסובבים אותך יכלו להבין, בניגוד להיום, עם חומת
הציניות והסרקזם שבנית סביבך. היית מראה לו שפעם אהבו אותך.

אולי היית מראה לו את פנקס הטלפונים שלך.
שיראה כמה שמות אספת תחת כל אות ואות, אפילו שלושה שמות באות
ת', אות קשה לכל הדעות.
היית מראה לו שפעם העדפת לדבר בטלפון עם החברים, שלא תמיד היית
ככה, לא תמיד העדפת לשבת בחושך, בשקט, לבד.
היום רק להביט בטלפון גורם למוח שלך להתפוצץ. פעם היה לך קו
פרטי, יכולת לספר לו את זה, הוצאת אותו רק משיקולים כספיים.
כן. בידיוק.

אולי היית מראה לו את ספר השירים שלך.
הוא היה יודע כמה רגישה את וכמה הבנה יש בך, כמה את נבונה, איך
את מצליחה לבטא בשירים שלך את מה שמעולם לא הצלחת לומר במילים,
כל מה שעומד לך על קצה הלשון במשך השנתיים האחרונות.
הוא היה רואה שאת בעצם בחורה עמוקה, שאת לא סתם ילדה יפה, הוא
היה מבין איך את מרגישה, כמה עצוב לך, כמה רע לך, כמה את
מתוסכלת וכמה את מיואשת, הוא יכול היה לדעת.

אולי היית מראה לו אהבה.