לפני כמה ימים עלתה אצלי השאלה: למה בנאדם שואל מישהו משהו אם
התשובה שלו לא חשובה ולא מעניינת אותו בכלל? בטח אתם לא מבינים
על מה אני מדברת...
אז הנה הסבר: לפני כמה ימים נסעתי עם אחותי וחבר שלה במכונית
שלו. בעצם, זאת לא מכונית שלו אני חושבת, אבל הוא היה אחראי
עליה באותו רגע. בכל אופן- אנחנו נוסעים לנו הביתה אחרי מסע
קניות ארוך, שבו לא קנינו הרבה, אבל "טיילנו" הרבה! בקניון!
פתאום באמצע הנסיעה החבר של אחותי שואל אותי (בעיוות שמי אם
יותר לי לציין)- אם אכפת לי שהוא יעשן באוטו. עניתי לו בנימוס
אך בתוקף שאכפת לי, ושלא יעשן. אז הוא חשב לרגע.. ואז אמר-
"טוב, אז תפתחי חלון", והדליק לו סיגריה.
וכך באה השאלה לראשי! למה בכלל שאלת אם אתה לא פועל לפי
התשובה? הרי בכל מקרה עשית מה שרצית, אז למה לשאול בכלל? בשביל
הנימוס? בסופו של דבר יצאת גס רוח ולא מנומס! כנראה שהוא ציפה
שאני אגיד שלא אכפת לי. הוא לא מכיר אותי מספיק.
האמת היא שגם שאלתי אותו למה הוא בכלל שאל אם אכפת לי אם גם
ככה הוא עישן, אז אחותי הסכימה איתי, והוא- לא ידע כל כך מה
לענות, ודיי צחקנו עליו, עד כמה שאפשר לצחוק בלי להשתעל כשריח
הסיגריה מגיע לאפך.

יום או יומיים אח"כ, אני ואחותי התארגנו ליציאה משפחתית, וכמו
כל בחורה ממוצעת- שתינו נתקענו מול המראה: מתאפרות, מסתרקות,
מסתדרות וכדומה. לפתע אני קולטת בזווית עיני את הצללית שלי.
אותה צללית לעיניים שחיפשתי כבר חודש(!) ללא הצלחה.  הייתי
מאושרת מהמציאה ושאלתי את אחותי אם זה היה אצלה. והיא- עונה לי
בפשטות: "כן!" כל זמן החיפושים הזה- הצללית האבודה הייתה אצלה.

בד"כ, זה היה מעצבן אותי, אבל מעט, והייתי סולחת דיי מהר ולא
עושה רעש. אך במקרה הזה, העצבים עלו מהר. מאוד מהר. והסיבה לכך
היא: מספר שבועות לפני "המקרה" אחותי ביקשה ממני שאני אתן לה
את הצללית לכמה זמן. סירבתי. לא בגלל שאני קמצנית או משהו כזה
(לא ולא), פשוט אני משתמשת בצללית הזאת יותר מצלליות אחרות
שלי, ולכן העדפתי שהיא תישאר אצלי. חוצמזה- כשאני ביקשתי ממנה
את האודם שלה לשבוע- היא גם לא הסכימה, (לא שאני שומרת טינה חס
וחלילה).
בכל אופן- היא ביקשה, אני עניתי שלא, ובכל זאת גיליתי שהצללית
אצלה. שאלתי אותה איפה היא מצאה את הצללית והיא ענתה במבט תמים
שהיא "לא זוכרת". אז הסברתי לה יפה, שאני מחפשת את הצללית
הספציפית הזו כבר המון זמן, ולכן לא הגיוני שהיא תמצא אותה ולא
תזכור איפה, במיוחד אם היא לקחה את הצללית "רק להערב" לדבריה.
ואז אחותי היקרה הסתכלה בי בחיוך של "תפסת אותי".. ואני-
מאושרת מהניצחון ועצבנית מהמקרה, לקחתי את הצללית, הכרזתי
שאחותי לא מקבלת ממני יותר שומדבר, והזכרתי לה את השאלה ששאלתי
את החבר שלה ביום ההוא, וגם הוספתי ואמרתי- שהם שניהם בדיוק
אותו דבר!
ומאז אני מסתובבת עם השאלה הזאת בראש, ואני באמת לא מבינה- למה
זה?
למה אנשים שואלים משהו מישהו, וכשהוא לא עונה את התשובה שציפו
לשמוע הם עושים גם ככה מה שהם רוצים?
בהחלט סוגייה מעניינת שתישאר כנראה לא פתורה.
וממכם הקוראים אני רוצה לבקש- תחשבו טוב טוב לפני שאתם שואלים
משהו, כדי לראות אם בכלל תתחשבו בתשובה שתקבלו- בכל צורה שהיא.