שלום.
זה כל מה שהיה לה להגיד לו לפני שהיא עזבה.
הוא הביט בה כשיצאה מהדלת וחשב איך היא יכולה להיות אכזרית כל
כך, לחתוך את כל מה שהיה בינהם בלי הסברים,
רק שלום.
היא לא ראתה ברירות, הקירות סגרו עליה, היא כבר לא יכלה לנשום
והרגישה שיותר מכל הוא רוצה להוציא את המילים האלו מפיו אך לא
יכל. לא יכל לעמוד מול עוד סצנה של דמעות שלה, עוד תחינה אחת
שלה שישארו ביחד.
היא הרגישה שיותר ממה שהיא גואלת אותו מיסוריו, היא עוזרת לו
להפטר ממנה .
היא עשתה בשבילו מה שהוא לא יכול.
בגלל זה, זה היה לה קשה הרבה יותר.
אחרי שהדלת נסגרה,היא הרגישה עוד דלת נסגרת לה בחיים,
עוד שלב של החיים שעבר ותם.
התיישבה על מדרגות הבניין שלו ובכתה.
ובכתה על זה שהיא לא בכתה מולו, שהצליחה להיות חזקה בשבילו,
שהצילה אותו ממנה.
כזו נוראית אני, כזו נוראית שאף אחד לא יכול להתמודד איתי ?
חשבה לעצמה.
אחרי שזה נגמר היא השלימה עם העובדה, אבל הלב שלה נקרע, כל כך
נקרע שהנפש השפיעה על הגוף שלה, על התפקוד שלה, על הבריאות
שלה.
הרופאים לא ידעו מה לומר, איך להסביר והיא סיפרה" תמיד הייתי
בחורה בריאה ... והיום כבר לא מתים מאהבה".
לא מתים מאהבה אבל היא גססה, התדרדרות פתאומית של תאים
בריאים.
"הלב שלה נחלש" אמר הרופא.
ואמא נורא כעסה על זה שהילדה שלה המשיכה לעשן.
-"אם זה צריך לבוא זה יבוא" היתה אומרת עם חיוך כדי לעצבן את
כולם.
הוא הופיע יום אחד על דלתה.
אמר שהוא אוהב אותה ויודע שעברה כבר תקופה ארוכה.
היא אימצה אותו אליה.
שוב אהבה אותו, שוב שכחה שהיא חולה, שוב שמחה, שוב הכניסה אור
לחיים שלה.
אף פעם לא האמינה שבחורה כמוה תאמין כל כך באהבה, הרי זה לא
דבר חומרני,
והיא חומרנית וראליסטית, והיא נפלה הכי חזק.
הם שוב אהבו.
הם שוב שכחו שפעם לרגע נפרדו.
בוקר אחד הוא מתעורר לפניה,
מסתובב לראות את זיו פניה, חושב לעצמו איך איבד כל כך הרבה זמן
על שטויות, נושק לה.
שפתיה קרות,
הוא מנער אותה.
היא לא מתעוררת,
מנער יותר חזק,
אך היא לא מתעוררת.
הלב שלה לא עמד בזה, לא עמד בעוצמה כזו של אהבה.
-שלום- הוא לחש לה-שלום לך, אהובה.