היא השחקנית הכי גדולה בעולם, תמיד תתבכיין על כמה רע לה, על
כמה קשה לה, על כמה החיים האכזרו אלייה.
היא שחקנית מלידה, צריך כישרון בשביל זה, היא בחורה כישרונית.
היא נכנסת לדמויות מתי שהיא רוצה, היא נכנסת לדמות ומשחקת
אותה.
הבחורה הפגועה, הסבתא הזקנה, האישה המשכילה, השרלילה של
השכונה, הילדה הטובה, הילדה הרעה, אפילו הטום בוי.
היא שחקנית גדולה.
היא תמיד תדע עם מי להגיד מה, היא תמיד תדע איזה משחק יעבוד על
מי, היא תמיד תדע איזה דמות להוציא מארון הזכרון שלה.

שנים היא שחקנית, עושה את עצמה קצת יותר טיפשה ממה שהיא, כדי
שאנשים ירגישו נוח לספר לה את החיים שלהם, זה עובד לה, כולם
מספרים.
ואתם בטח שואלים למה מעניין אותה חיים של אנשים אחרים? ולה יש
תשובה, היא רוצה ללמוד עוד דמויות, להרגיש עוד רגשות שלא
הרגישה מעולם, היא רוצה ללמוד אנשים, לראות מה עובר להם בראש,
זה רק מוסיף לה לפלפל בדמויות.

האודישן היחיד שהיה לה בחיים, לא הצליח לה, כי אז היא היתה
צריכה להיות שחקנית באמת. ואתם לא מבינים מה הבעיה, הרי הנה
אני באה ואומרת שהיא השחקנית הכי גדולה.
אז כן היא שחקנית, אבל היא שחקנית של החיים, לעולם לא תהיה
שחקנית באמת.

רק שלשחקנית שלנו יש בעיה גדולה, חוץ מזה שהיא לא שחקנית
אמיתית.
הבעיה היא הדמויות, היא יכולה להכנס לדמות מתי שהיא רוצה אבל
קשה לה יותר לצאת.
הדמויות שלה משתלטות עליה.
הפסיכולוג שלה אמר לה שיש לה פיצול אישיות, אבל אל תאמינו לזה,
היא הרי שחקנית, והיא היתה צריכה שהפסיכולוג יאמין שהוא עושה
משהו, שיש לו פריצות דרך איתה, הסכיזופרנית היתה רק עוד דמות
במאגר שלה, עוד דמות שהפסיכולוג ממש רצה לשמוע עליה, הוא אהב
את הדמות שלה, הוא אהב את המשחק שלה.

החבר שלה, שהיה לה כמה שנים, אלוהים אם הוא ידע שהכל היה משחק,
היא שיחקה את הבחורה המקסימה ואוהבת, היתה יודעת מתי להזיל
דימעה, מתי לחבק מתי לנשק, הכל היה בתפקיד שלה. כבר ממזמן
אנחנו לא מדברים על זה שהיא זייפה את כל האורגזמות שלה, כי את
זה היא תמיד ידעה לעשות, טבוע באופי שלה, היא שחקנית, אפילו
הפרידה שלה היתה סצנה מאיזה סרט שהיא סידרה לה בראש, אם הוא רק
היה יודע שמכל החברים שלה היא נפרדה באותה צורה.
סרט אילם, אריזה מזוודות ויציאה, וכן היא לא שוכחת לפני היציאה
מהדירה שוב נותנת עוד נשיקה לטעם טוב, וואו היא שחקנית טובה.

תמיד כולם אהבו להיות בקירבתה, כי היא ידעה איך לדבר עם כל
אחד, בכל ארוע היו מחפשים אותה לתפוס איתה איזה שיחה על דא ועל
אה, כי היא ידעה מה להגיד, היא שחקנית והטקסט מופיע לה בראש
מיידית.

כל החיים זה במה וכולנו שחקנים

יום אחד היא איבדה שליטה, כבר לא יכלה להרגיש כלום, את כל
הרגשות כבר מיצתה בכל הדמויות שבחרה להיות בחייה.
הבכי הפך לצחוק, הדמעות הפכו לקרח, לא היה כלום בפנים, הלב שלה
מת, אולי כי מעולם לא היה חי, תמיד עטור מסכות, תמיד סביב
חומות, תמיד.
כל אלה שחשבו שחדרו לה מתחת לנשמה, טעו בגדול.
כל אלה חשבו שהצליחו להסיר מסכה, טעו גם הם.
בתוך תוכה, היא מוסתרת היטב, אף אחד לא יוכל לקרוא אותה,
ועכשיו האדישות שלה מקרינה החוצה.
וחיוך עולה על שפתיה כשהיא מופתעת מהגילוי החדש-
"מצאתי עוד דמות" היא צוהלת.

GAME OVER