היא יושבת לה על אותו כיסא באותו פאב אפלולי בו הם נפגשו. היא
כל שנה הולכת לשם לאותו הפאב, לבד. נזכרת איך הכל התחיל.
מסתכלת על העוברים ושבים, נדמה שכולם השתנו חוץ ממנה והנה עוד
בחור מתחיל עם בחורה והנה שוב בטח תצמח אהבה.
המשקה מגיע, פליימינג למבורגיני, היא נזכרת איך היתה כל כך
שיכורה שהיא פגשה אותו, באותה תקופה זו היתה תקופת האלכוהליזם
שלה, היא לא העבירה שעתיים בלי לשתות משהו, אבל גם זה פסק
לבסוף.
הזכרונות מחלחלים לה בכל הגוף לרגע היא חוטפת צמרמורת.
איך באותו ערב היא ישבה שם לבד מטביעה את יגונה לתוך כוסות
וודקה תות.
השעה היתה כבר מאוחרת, היא נזכרת, והיא החליטה שהוודקה כבר לא
עושה את שלה, כבר התרגלה, הטעם כבר לא חריף לה, והיא היתה
צריכה את החריפות בשביל להרגיש שהיא חיה.
היא הזמינה מהמלצר פליימינג למבורגיני, והוא אמר שאולי כדאי
שהיא תלך הביתה כבר מאוחר והיא שתתה מספיק.
היא אמרה שבשום פנים ואופן היא לא זזה עד שהוא לא מביא לה את
הפליימינג שלה.
הבחור בקצה הבאר שמע אותה והחליט לגשת לדבר איתה. המלצר שנבהל
הלך מייד להביא לה את הפליימינג שלה.
הוא ישב ואמר שהוא רוצה לשמוע מה כל כך טוב בלשתות הרבה,
והיא אמרה לו שאין שום דבר טוב בזה כי היא זוכרת הכל זה רק
מרגיע אותה.
הוא שאל אותה אם היא רוצה ללכת לדבר קצת, לטייל קצת והיא שממש
היתה צריכה עכשיו אדם לדבר איתו, הסכימה כמובן.
ללכת עם בחורים זרים, חשבה אז, רק אז היה לה אומץ, רק אחרי שבע
כוסות וודקה ושני פליימינג ובלי אוכל כל היום.
הם הלכו לטייל, אחרי חמישים מטר היא עצרה להקיא את הנשמה שלה.
זה היה הקטע המשחרר שלה, לא השתיה, לא ההשתכרות, ההקאה, הניקוי
העצמי הזה.
היא נזכרה, איך הוא תפס לה את השיער כדי שלא תלכלך את עצמה.
אפילו אז היה איכפת לו ממנה יותר מעצמו.
אחרי כמה חודשים, הם החליטו שזהו, זה זה, והם מתחילים להתקדם
קדימה, היא כמובן הפסיקה לשתות, כי הוא היה משכיח ממנה את
הצרות שלה, והוא, הוא היה מדבר איתה, אוהב אותה, שומע אותה, לא
שופט, רק מדבר.
אז הם עברו לגור ביחד.
תמיד הזהירו אותה שלעבור לגור עם מישהו זה כמו חתונה, אז כל
הצרות מתחילות, אבל לא אצלם, אצלם היה הכל מצוין, לכל האחרים
שיהיו צרות, אצלם, הם סיימו את הצרות שלהם באותו ערב שהם
נפגשו, הם הורידו הכל מהלב, נכנס יין יצא סוד, ככה היא תמיד
היתה אומרת לו כשהיו מעלים זכרונות על אותו הערב.
החודשים עברו בכייף, בחיים היא לא חשבה שיכול להיות לה כל כך
כייף עם מישהו שהוא לא היא. אבל היה לה.
הכל התפרק,
הכל התפרק שבוע אחרי שהם חגגו שנה ביחד.
הם שניהם היו בעבודה.
היא חזרה מוקדם יותר.
הכינה אוכל, השאירה את הסיר על האש, והלכה להתקלח.
עשן מחניק נכנס לה לתוך המקלחת והיא חשבה שבטח כרגיל שרפה את
האוכל, והם יצטרכו להזמין אוכל מבחוץ.
היא פתחה את דלת המקלחת,
הלכה לכיוון המטבח וראתה שכל המטבח עולה באש.
בעוד היא מנסה לכבות את האש עם המים מהברז, מטלפנת גם למכבי
אש, הוא נכנס הביתה.
מתחיל לצעוק עלייה, שחראם על המטבח שתצא החוצה מהבית ותתן
למכבי האש לטפל בזה שהם יגיעו.
והיא בוכה על הסרוויז מסבתא שלה שישרף והוא אומר לה -
"תצאי מהבית, אני יביא לך את הסרוויז"
היא יוצאת מהבית,
רצה לרחוב לראות עם מכבי האש מגיעים,
ועדיין לא.
פתאום,

בבבבבבבבוווווווווווווםםםםםםםםםםםםםםםם

פיצוץ אדיר מהמטבח שלהם. היא מביטה בחלון המטבח שהתנפץ, ולא
אומרת מילה, לא בוכה, לא צועקת. עומדת בשקט ומביטה.
השוק על הפנים שלה, הסביר למכבי האש שהגיעו את הכל.
השוטרת שהגיעה למקום שואלת "היה עוד מישהו בבית?"
והיא עונה בשקט "כן, החבר שלי"
הם כיבו את השרפה, הוציאו גופה לאמבולנס,
והיא נסעה אחרי הגופה.
לדירה היא נכנסה בבוקר אחרי,
ריח עשן נוראי עלה ממנה.
הסרוויז,
היא חשבה,
הכל בגלל סרוויז.
פותחת את ארונות השרופים לראות אם משהו שרד בפנים.
הסרוויז שלה,
זה היה הדבר היחידי שם באזור שנשאר ללא פגע.
מאז כל שנה,
היא הולכת לאותו פאב שותה בשבילו -
פליימינג למבורגיני.