יום צנון, ככה הוא אהב לקרוא לזה, יום צנון, סתם יום להתבטלות,
לשבת על המיטה הזוגית שלהם לקרוא את העיתון של יום שבת שלא
הספיק לקרוא כל השבוע.
היא כרגיל תפרה את החצאית הישנה שלה, לא וויתרה עליה שנים, רעש
המכונה גבר על יכולתו לקרוא.
הוא ניגש אליה, ביקש ממנה להפסיק והיא הפסיקה לרגע.
בת למשפחה טובה ככה אמרו לו, יש ימים שהוא עוד נזכר בזו, בזו
שהוא אהב, בזו שאמר שיאהב לנצח.
העיתון מספר במוסף סופשבוע על זוג שחי יחד כנגד כל הציפיות,
והוא קורא בשקיקה, מביט בתמונות של זוג כל כך מאושר, איך למרות
הלאום השונה הם מסתדרים, וההורים למדו לקבל.
הוא אהב אותה, מלא בעיות היו להם, הם היו צעירים, הוא לא רצה
לוותר, אבל היא לא יכלה יותר.
מכונת התפירה חזרה לעבוד, היא צועקת מהחדר השני, שואלת אם זה
בסדר עכשיו והוא עונה שכן.
מתחת לכר ישנה עוד תמונה של זו שאהב, הוא שואל את עצמו אם
אישתו יודעת או שלא.
היא תופרת עכשיו את החצאית ההיא, החצאית שיש לה בארון כבר
שנים, אף פעם הוא לא הבין למה היא כל כך קשורה לחצאית ההיא,
תמיד חשב שזה סתם עוד איזה שיגעון שלה, אבל היא בחורה טובה,
ממשפחה טובה, מה זה עוד שיגעון.
הוא מביט בתמונה, שניהם שם יושבים על החוף, הוא נזכר איך קרא
לחברו הטוב ביותר שיצלם אותם, הוא ביקש ממנה להנשא לו באותו
היום.
היא הסכימה.

מכונת התפירה, קורעת לו את חוט המחשבה.

היא תופרת עדיין, מכניסה עוד שינויים, היא אוהבת אותו, אבל לא
כמו שזו אהבה. היא מכירה אותה, היא הכירה אותה שנים, הוא רק לא
יודע.
היום ההוא שהוא הציע לזו נישואים, היא שמחה עד שהשמיים,
שבועיים אחר כך היא היתה שם, בשמיים הכוונה.

ואישתו תופרת את אותה חצאית, בטירוף שכזה, שהוא לא יבין לעולם,
חושבת על היום בו פגשה אותה, את אהובת ליבו.

טראאאאאאחחחחחחח, המכונית שלהם התנגשה בעץ, הוא התעורר,היא לא
כל כך, אהובת ליבו.

אישתו ישבה באותו יום על כסא נדנדה בבית הוריה בקיבוץ כשקיבלה
את ההודעה, חברתה מימי הלימודים בתיכון נפגעה בראשה בתאונת
דרכים.
והמכונת תפירה ממשיכה, והוא שואל את עצמו מה יש לתפור בחצאית
כזו קטנה, מה עוד נותר לעשות איתה.
היא נסעה לבית החולים באותו יום ארור, נתנה לה נשיקה, ליד
מיטתה ראתה תמונה שלו ושלה מחובקים על שפת הים.
את אישתו הוא הכיר דרך המשפחה, כולם הציעו את עזרתם במציאת כלה
חדשה, והוא ידע שאף אחת לא תתפוס את מקומה של אהובתו.
הרופא בא אלי, צריך לנתק אותה ממכשירי ההנשמה, הוא ידע ולא
רצה, הוריה דיברו איתו, ביקשו ממנו שיבין אותם, שיתן לה לחיות
בעולם הבא בשקט, והוא לא האמין בזה בכלל.

מכונת התפירה סיימה.

אישתו נגשת לחדר מציגה בפניו את ההפתעה החדשה, שינוי הרוכסן
בחצאית.
החצאית היתה שלה, אישתו מעולם לא לבשה אותה, רק שנים מתקנת
אותה, משפרת אותה.

הוא נשק לאהובתו בפעם האחרונה, דקה לפני שהרופא ניתק אותה, היה
נדמה לרגע כאילו היא מרגישה אותו.
חברתה הטובה , הכירה אותו דרך ההורים, לא היתה אהבה אך הרגישה
שזו מחובתה להמשיך את דרכה של חברתה הטובה.
הם ביחד כבר עשרים שנה, התמונה היא רואה אותה כל פעם שהיא
מסדרת את המיטה, מביטה בהם מאושרים עד הגג, מחזירה את התמונה
חזרה למקומה מתחת לכר שלו.

היא לובשת את החצאית עכשיו, האזכרה של אהובתו, הוא שואל אותה
למה החליטה ללבוש את החצאית הזו דווקא היום.
היא חושבת על היום שחברתה הטובה נתנה לה את החצאית הזו ואמרה
"זה יביא לך מזל".

באזכרה דמעה אחת זולגת לו, הוא מביט באישתו ורואה את פניה של
אהובתו, לרגע הוא נבהל,
לרגע רוצה נורא לחבק.
"אני אוהב אותך " אמר לאישתו.
והיא שותקת מביטה בו שניה ואומרת "לנצח תאהב אותה"
הוא צועדים יחד יד ביד מחוץ לבית עלמין, הוא מביט שוב באישתו
ואומר "תודה שאת מבינה "
והיא חושבת לעצמה, אילו רק ידע עד כמה היא מבינה, עד כמה היא
מרגישה את כאבו, עד כמה אהובתו היתה גם אהובתה.
באותו לילה, הוא עשתה איתה אהבה, שאל אותה אם היא אוהבת אותו,
היא ענתה שכן, הוא שאל למה ?, והיא לא ענתה.

רק דמעה אחת.
בבוקר היא נשקה לו.
שעתיים אחר כך, הוא לא היה בין החיים יותר.
התקף לב פתאומי אמרו , אופייני לבחור בן 45 שלא שומר על עצמו,
ומעשן.
והיא ידעה שהלב שלו קרא לו אליה, חזרה אל זרועות אהובתו.

היא נוסעת כל שנה לאזכרות שלהם, הם קבורים באותו בית עלמין
וחושבת על כמה קטלנית יכולה להיות אהבה, גם כשלא כבר בין
החיים.