[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








משוגעת, יושבת נעולה בחדרה, אף אחד לא מדבר איתה והיא מדברת כל
הזמן לעצמה.
הם רק חושבים שהיא משוגעת, היא לא באמת, היא הצליחה לעבוד
עליהם גם.
היא מדברת לעצמה כי אף אחד לא מקשיב, היא מדברת לעצמה כי לקחו
לה את אהובה.

זה היה קיץ , הם נסעו לטייל, החליטו לנסוע קצת לראות עולם
ואיפה העולם יכול להראות יותר טוב מאשר בניו יורק.
הולכים בשדירה החמישית. מטיילים, נכנסים לפה נכנסים לשם, זו
פעם ראשונה בשבילה, בשבילו כבר שלישית.
הוא אוחז בידה והיא כמו ילדה מפוחדת נגררת אחריו, מראה לה את
כל המעדניות, הוא עושה ממנה צחוק על זה שהיא כל כך מתלהבת
מהכל, היא הרגישה שהוא נתן לה אור.
שוב הולכים לחנות הענק הזו עם הצעצועים, שוורץ, והיא מביטה
בברבי שכמעט בגודל שלה ומבקשת ממנו להצטלם, הוא צוחק ואומר "זה
לא מוזיאון", היא מתחננת והוא מסכים.
קמים כל בוקר והולכים שעות ברגל לטיולים, רק שהבוקר הזה התחיל
מוקדם מדיי בשבילם, "בואי לתאומים" הוא אומר , "בואי נלך לשם
לפני שיהיו מסה של אנשים ולא נוכל לראות כלום".
"מוקדם לי" היא לוחשת , "תן עוד קצת לישון".
והוא צוחק  "נו קומי כבר פדלעה".
היא מסכימה "חבר שלי שם נלך לבקר אותו, זוכרת את יואב, שנסע
לעבוד פה?" והיא מהנהנת מביטה בהתלהבות שלו, לפגוש חבר שלא ראה
כבר שנתיים שלו.
כבר שמונה וחצי והם כבר שם, היא פתאום נזכרת שראתה מעבר לכביש
דוכן של נקנקיות והתלהבה, תמיד רצתה לבקש נקנקיה ברחוב.
"אני הולכת שניה, תשאר פה עם חבר שלך, אני מתה מרעב".
"אוקיי תחזרי מהר , אני מחכה לך פה".
היא חצתה את הכביש. מדהים כמה אנשים אוכלים נקנקיות בבוקר,
אותה זה סתם הצחיק.
היא ניגשת למוכר ומקבלת נקנקיה, מפשפשת בארנק להוציא את הכסף.
בווווווווווווםםםםםםםםםםםםםםםםם

שלוש שנים לפני, ירושלים עיר בירתינו, היא וחברה החליטו לקחת
את האוטובוס ולטייל קצת.
עולים על קו 18.
"הוא לא נראה לך קצת מוזר זה שיושב שם מאחורה?" שאלה אותה
חברתה  והיא ענתה שלא ו"את סתם חשדנית ".
בווווווווווווווםםםםםםםםםםםםםם
זה כל מה שהיא זוכרת מאז, את חברתה לא ראתה יותר אמרו לה שהיא
צריכה להגיד ברכת הגומל על זה שהגוף של חברה שלה איכשהו הגן
עליה.
היא אמרה שלקחו לה את החברה הכי טובה, מה יכול להיות יותר גרוע
מזה?
היא פגשה אותו בבית החולים, הוא היה מתנדב, היה מדבר איתה כל
לילה כי הזוועה לא יצאה לה מהעיינים, היתה רואה כל הזמן את
דמותה של חברתה מול הפרצוף.
לאט לאט הם נקשרו, הוא הפך לחברה הכי טובה שלה וגם לחבר שלה,
תמיד הבטיח שלעולם לא יעזוב אותה, הוא ישאר לצידה לנצח.
היא תמיד פסימית "אתה לא יכול לדעת את זה.."
והוא עונה " אני מבטיח שאני לא אעזוב עד שלא תהיי חזקה
מספיק.."
והיא מנשקת אותו תמיד בחיוך ואומרת לו - "אני אהרוג אותך אם
יקרה לך משהו".
והוא צוחק - "מה אז אני ימות פעמיים ??"

עברו שלוש שנים,
בוווווווווווווווווווווםםםםםםםםםםםםםםם

"מה זה היה לעזאזל ???" צועקת בעברית ומישהו מאחוריה רץ
לכיוונה ,"תראי הכל בוער, זה כמו פיגוע." ישראלים נחלצים זה
לעזרת זה בניו יורק.
מפילה את הנקנקיה מידה, "הכל בסדר איתך?" שואל אותה,
היא נעמדת לרגע ואז מתחילה לרוץ, זה לא רחוק היא עוד יכולה
להגיע אליו, הוא רק מעבר לכביש.
הבחור רץ אחריה, "אל תתקרבי עוד הכל יקרוס ..."
והיא לא מקשיבה, הוא תופס אותה.
"אתה לא מבין !!!" היא צועקת "אני לא חזקה "
בוווווווווווםםםםםםםםםםם שני, הפעם ראו שמטוס נכנס שם
במגדלים.
"לא!! לא!!" צורחת, מנסה להשתחרר מאחיזתו של הבחור "תן לי
ללכת" והוא לא נתן ועכשיו גם המשטרה לא נתנה והיא צורחת
בעברית, שיתנו לה לעבור והבחור אומר שתרגע, נותן לה מים, אוחז
אותה.
היא מביטה, מנסה להתקשר לפלאפון שלו ואין תשובה, מנסה ומנסה,
מביטה לבניין השני, זה שבו הוא נמצא.
הבניין הראשון קרס, והבחור אוחז בידה ומתחיל לגרור אותה רחוק
משם, רחוק מגל ההריסות,
רחוק מהאבק, והיא רצה אפילו שאין לה כוחות.
הוא מושיב אותה באיזו פינת רחוב, שואל "מה קרה?" והיא עונה
בשוק טוטאלי "אני לא חזקה! אני לא חזקה! תציל אותו! אני לא
חזקה!
"
יושב שם איתה והיא לא מדברת, לא מקשיבה, רק מביטה על הפלאפון
שלה שיצלצל כבר נו שיצלצל, "אני לא חזקה" ממלמלת לעצמה.
עוד בום חזק, האדמה רועדת, הבניין השני קרס גם הוא.
"אולי הוא הספיק לצאת" היא שואלת "אולי הוא מחכה לי במלון,
אולי הוא מחפש אותי..."
הבחור לקח אותה למלון, בדרך סיפר לה שהוא עובד שם באיזו חנות
נעליים, אחרי הצבא נסע לעשות כסף.
במלון היא יושבת, רק ב 12 ההורים התקשרו, גם שלה גם שלו.
"הוא לא חזר" היא אומרת בשקט להוריה, "הוא לא חזר" היא אומרת
בשקט להוריו "אולי הוא עוד יחזור , בטח הוא עוזר שם"
סגר על ניו יורק,
ההורים הגיעו, שלו ושלה, אחרי שבוע היא כבר לא שמה לב כמה זמן
עבר.
הוא לא חזר והיא לא חזקה.
הם חזרו לארץ חמישה במספר והיא בחייה לא היתה כל כך אבודה,
כל כך חלשה.
ישר פסיכולוגים. היא לא ישנה, לא אוכלת, לא שותה. אישפוז
מיידי. היא לא חזקה.
בית משוגעים, שם הם השאירו אותה "רק לכמה חודשים" אבל מישהו
לקח לה את החיים שלה. מדברת אל עצמה, מדברת אליו.
אין יותר ניצולים, מודיעות הרשויות, אפילו כבר אין גם גופות
כולן קבורות מתחת להריסות.
"אני לא חזקה" צורחת בחדר שלה ושוב באים עם זריקת הרגעה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה תמיד מפנים
אותי חזרה לדף
הזה? אתם חושבים
שיש לי עוד
דברים לכתוב
פתאום? אז תדעו
שאין לי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/12/01 0:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טיפטיפונת קטקטים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה