מהרהרת מתי הפעם האחרונה שהיתה מאושרת, אם זה היה עם ההוא, או
עם זה, או בעצם אף פעם לא היתה.
תמיד היא חיפשה את האור שלה אצל אנשים אחרים.
כשהיו רואים אותה עם חברים כולם היו נדהמים, איך היא יכולה
להיות כל כך מאושרת, כל הזמן, מחייכת לכולם.
השדים שלה ידעו, שהיא נשרפת מפנים, הלילה היה החבר הכי טוב
שלה. הבכי היה המוצא היחידי שלה.
בחברה היא לא מה שהיא, היא לא אמיתית, היא זורקת בדיחות,
שנונה, אינטילגנטית, אבל מפנים היא נשרפת, כי האור הוא לא
אצלה, אצלה בוערת אש ולא אש טובה, אש מכלה.
כל הלילה היא היתה מקשיבה לרדיו, לתוכניות יעוץ, חושבת על עצות
טובות בשביל עצמה, איך להחיות שוב את הלב שלה.
תמיד היא חיפשה את האושר שלה עם אנשים אחרים, אף פעם לא אצלה,
כי היא ידעה, שהיא האויב הכי גרוע של עצמה.
השופט הכי גדול, המוציא להורג של עצמה, היא היתה מענישה את
עצמה.
על כל טעות שילמה, יותר ממה שמישהו אחר היה משלם, היא תמיד
היתה סולחת לכולם אבל אף פעם לא לעצמה.
היא איבדה את עצמה איפשהו שם בדרך, לא יכלה למצוא כבר, "לפעמים
צריך לדעת גם לסלוח לעצמך" הייתי אומרת לה והיא בשלה, לא
מכניסה אף אחד לעולם היסוריים העצמיים שלה. היתה אומרת לי "לאף
אחד לא מגיע לסבול"  והיא לא רצתה להיות לסבל, בגלל זה הרחיקה
לאט לאט את כולם ממנה.
האור כבה לה ממזמן, כל מי שניסה להתקרב אליה נשרף מהאש ששרפה
אותה. היא היתה העונש הכי גדול לעצמה.
תמיד כשהייתי באה לבקר, מוצאת אותה על נדנדה בגן משחקים במושב
שלה, מביטה בילדים קטנים, הייתי ניגשת אליה והיא אפילו מבט לא
היתה שולחת אליי רק אומרת בשקט "איפה איבדתי את עצמי ??" ואני
לוקחת לה תמיד את היד ואומרת "את עוד שם את יכולה למצוא" והיא
העונש של עצמה "אבוד לי כבר, אני משלמת על הכל"
ואני מרוב דיכאון ממנה, כבר לא הגעתי. תמיד האמנתי שאני יותר
חזקה מכולם, שאני גם את הפסימיות שלה יכולה לסבול, כבר לא
הייתי מגיעה, רק פעם בשנה ביום ההולדת שלה.
היום ההולדת שלה, תמיד היא האמינה שלאף אחד לא איכפת, הרי
ממילא היא לא יודעת שהיא קיימת. הייתי אומרת לה לצאת לראות
עולם, אבל היא נשארה נעולה, שם בתוך העולם שלה, עולם ההרס
העצמי.
היא היתה מספרת לי איך היא הולכת לישון כל לילה עם דמעות ואני
הייתי מרחמת עליה, מביטה בה, בחורה כזו מוכשרת שלא מצאה את
האור הפנימי שלה.
תמיד תלתה את עצמה סביב החברים שלה,
תמיד תלתה.
סתו שנת 2000, הטלפון בביתי מצלצל, היא התקשרה אליי, כבר שנים
היא לא מתקשרת לאף אחד "רציתי להגיד שמצאתי את האור" היא אמרה
ואני שמחתי עבורה והיא שמחה עוד יותר.
שוב ראינו אותה, שוב יצאנו כולנו והיא מאושרת מתמיד, אף אחד לא
שאל לפשר השינוי.
שוב היתה שמחה, שוב חיוך על שפתיה, שוב יוצאת, מבלה.
עברו חודשיים מאז שיחה הטלפון ועכשיו דפיקות על דלת ביתי,רצה
לפתוח.
בדלת אמה עומדת, אני מביטה בשניה על עיניה ושואלת "מה קרה?"
והיא אומרת - "היא תלתה את עצמה".
אני חושבת על חייה, שכל חייה היא כרכה סביב ליבה חגורת חנק,
ועכשיו היא השתחררה.