הרדיו פועל בקולי קולות רק כדי שלא תשמע את הלב שלה.
הוא פועל כדי שלא תחשוב עליו, כדי שהוא לא יציק לה בזיכרון.
היא חושבת שזה עובד אבל מדיי פעם בפעם היא נשברת, כמה עמוק היא
יכולה לקבור זיכרונות?
שומעת שירים ששוב כמו פעם רק עליה הם מדברים, עליה ועל אנשים
אבודים.
מדליקה עוד סיגריה הרי זה מה שהיא יודעת לעשות, זה כל מה שהיא
יכולה לעשות.
שוב סוף שבוע נכנס לה לחיים שוב היא עושה את אותם הדברים.
היא חיה בעבר, לא נושמת רגע של עתיג אולי זה טוב כי בעצם חיה
את ההווה , עוברת יום יום כאילו זה היום האחרון שלה.
הימים עוברים לה והיא מזדקנת, מין ריקנות שכזו, מין שביזות
שכזו, היא יודעת שאסור לה לסבול אבל היא סובלת ממילא.
שוב פלאשבק אחרו כמו שקורה לה בימים האחרונים.
לפני כמה חודשים,
אח כואב לה נורא, מה היא תעשה, למי תספר? מי טוב יותר לספר לו
מאשר לאמא.
אמא נכנסה לפניקה, רופא עכשיו, כבר לילה אין ממש עם מי לדבר,
מחר בבוקר למנתח, היא חייבת ניתוח חירום.
שמונה בבוקר, המנתח רואה אותה ואין אף אחד סביבה, רק אמא. חמש
שניות אחר כך, היא על שולחן הניתוחים, צורחת כמו שלא צרחה
בחיים, בוכה על דברים אמיתיים.
עשרים דקות אחר כך הניתוח נגמר , ולה חסרה עוד חתיכה ועכשיו גם
חסר לה חתיכה בביטחון העצמי  וחסרה לה עוד חתיכה בלב, על אלה
שנשבעו שיאהבו אותה לנצח והיא נשארה לבד, על שולחן ניתוחים
צועקת ובוכה לאלוהים שלה, שלא הציל אותה, שלא גמר את זה בצורה
יפה.
אף אחד לא איכפת, והטלפון לא צילצל כל אותם יומיים ארורים,
והחתיכה שהסירו לה מהלב גדלה וגדלה, יום למחרת ראתה את רוע
הגזירה שגזר עליה האלוהים שלה.
הסרת תחבושות, שוב צרחות כל האחים והאחיות קוראים מהר לרופא,
היא בשוק, מה עשו לה, שינו אותה לנצח.
צורחת ובוכה  "מה עשיתי למישהו שזה מגיע לי? לא סבלתי מספיק כל
החיים שלי??" ולאמא יורדת דימעה, מה תגיד לילדה שהיא בערך אישה
ולאף אחד לא איכפת, ואף אחד לא יודע.
החיים השתנו לנצח, ומאז לא רצתה לידה אף אחד, אף אחד לא יבטיח
לה יותר שיהיה בשבילה לנצח, היא לא מאמינה.
בונה סביבה חומה, שלא יצליחו לחדור אלייה, שלא יצליחו יותר
להתקרב
וחושבת שדווקא אלו שהתקרבו גמרו אותה הכי הרבה, ניתחו אותה
בעצמם.
הילדה הזו שמחייכת שם בפינה, הילדה שהתבגרה מהר מדיי, את רואה
אותה??
זאת היא! לא היית מתארת לעצמך בחיים כמה היא סובלת מבפנים,
איזה צלקת נשארה לה, הנה היא מדליקה עוד סיגריה, כל סיגריה שלה
בעלת משמעות, שלא תחשוב יותר על זה שאז לא היה אף אחד לצידה,
את רואה אותה מחייכת? זה הכל מסיכה.
היא יושבת ושומעת שירים ששוב מדברים אליה, שומעת בקולי קולות,
שלא תזכור לעולם שהיא היתה לבד,
שלא תזכור את אותו יום ארור, שהסירו ממנה חתיכה ולאט לאט היא
התפרקה.
צלקת נשארה לה על הלב ועוד צלקת אמיתית שתי צלקות ביום אחד.
הצלקת האמיתית קטנה לאט לאט, הצלקת בלב רק גודלת ואף אחד לא
יחדור את החומה.
שוב היא שומעת שירים בקולי קולות ושוב יורדות לה דמעות.
אותו יום ששוב חייה השתנו ללא היכר, שוב קיבלה עונש, על זה
שהיא תמיד תהיה שם בשביל כולם ואף אחד לא בשבילה.
מתפתלת מהזכרון, מגבירה עוד קצת את המערכת וזוכרת ...
וזוכרת.