היא רוקדת, כמו שלא רקדה אף פעם קודם, רוקדת כאילו זה הריקוד
האחרון שהיא תרקוד, רוקדת כאילו זה הריקוד הראשון שהיא רוקדת.
כולם מביטים בה, היא מרכז תשומת הלב והיא אוהבת את זה.
הריקוד משחרר אותה, היא כבר לא זוכרת כלום, אולי זה גם השבע
שוטים של טקילה שהיא שתתה יחד עם הבקבוק בירה שיש לה ביד
עכשיו, לא אל תראו אותה ככה, היא ממש לא שתיינית, רק שרע לה,
רק שקשה לה, רק שהיא רוצה להפסיק לחשוב.
המוזיקה, זו המוזיקה שלה, שנות השמונים במיטבן, היא ילדת שנות
השמונים.
היא מקפצת לה, עושה שמח לכולם, שכולם יביטו בה, כמה היא
מאושרת, כמה הכל אשליה אחת גדולה.
מדיי פעם היא מחפשת לה איזה טרף, מישהו שיתאים לקרטריונים שלה,
ולא היא לא תבחר את הבחור שכולן יבחרו, היא דווקא תבחר את החבר
שלו השקט שיושב בפינה.
היא רוקדת והבוקר כבר עולה, אבל היא בשלה לא מפסיקה.
השוטים של הטקילה מעבירים לה את הזמן, יחד עם סמנתה פוקס
וסנדרה היא מפזזת לה, יחד עם מדונה רוקדת "כמו תפילה", העיקר
שהיא משתחררת לה.
הלילה הרי יגמר מתישהו.
היא נכנסת לאוטו, שום דבר לא יעצור בעדה, לא הטקילות לא הבירה
ובטח לא זה שהיא כבר עיפה.
היא נוסעת, אז מה אם היא באה לבד למועדון, אז מה אם היא חוזרת
לבד? היא כבר רגילה, היא ממילא לא ישנה.
העיינים נעצמות לה,
כשהיא פותחת אותן, היא לא נמצאת במיטה שלה כמו שהיא רגילה
להיות כל שבת בצהרים, הכל מריח מוזר סביבה,
אהה והנה אמא והנה אבא והנה יותם אחיה הקטן,
ואמא עם דמעות
והיא מביטה באמא,
עדיין עם אנגהובר מאתמול.
היא בבית חולים, אבל הכל בסדר איתה. היא מרגישה את זה, הכל
בדיוק אותו הדבר, שום דבר לא השתנה.
אמא בוכה ואבא מעסיק את עצמו, ורק יותם הקטן שואל את אמא "איפה
הרגליים?" והוא, מה הוא יודע ילד קטן,
אבל היא מרגישה, הרגליים שלה עדיין איתה
והיא מביטה
ואין רגל אחת ואין גם את השניה.
"אבל אני מרגישה אותן, אני ממש מרגישה" ואמא מתייפחת ובוכה.
היא רוקדת שוב,
היא רוקדת בראשה,
סמנתה ,סנדרה ומדונה.
רק הרגליים לא רוקדות איתה.
בולעת עוד כמה משכחי כאבים, הרי מה זה כבר משנה, מורידה אותם
עם איזה כוס וודקה, הרי היא רוקדת
ושוב היא נרדמת
רק שהפעם היא כבר לא מתעוררת,
רוקדת אל המוות שלה.