מסביבה יושבים רק זקנים, היא דואגת להם לכל מחסור. היא אמרה
לסבתא שלה פעם "כשתהיי מבוגרת אני אדאג לך ". הסבתא לא האמינה,
אמרה לה אין סיכוי, שהיא ילדה מוכשרת ויש דברים יותר טובים
מלטפל בסבתא.
הזקן מחדר 235 בא אליה, סיפר לך איך הוא מאוהב בזקנה מחדר 548
והם רוצים בבקשה לעבור לחדר של זוגות.
היא אמרה לזקן מחדר 235 שהיא תוכל לעשות כזה דבר אבל רק אם
הזקו שגר איתו יסכים לעבור חדר, הזקן אמר שהוא מסכים, היא לחצה
לזקן מחדר 235 את היד והוא אמר תודה נשק לה והוסיף "את כזו
מקסימה, הלוואי כל האנשים יהיו כמוך".
הוא יצא מהחדר שלה והיא חשבה, הו הנה יש לי סיכוי, אנשים בני
70 מתאהבים, אולי גם לי זה יקרה מיתשהו.
התקווה היתה בה, היא לא אבדה, גם לא בעולם שלה, העולם שהיא
יצרה לעצמה, אולי מבחירה אולי מבריחה.
היא נזכרה ביום שסבתא שלה נפטרה, חרב עליה עולמה, היא עזבה את
משרתה וישר פנתה לכיוון הזה, היא זכרה שהיא הבטיחה, הבטיחה
לטפל, הבטיחה לעזור.
לא הרבה גברים הסכימו לצאת עם בחורה שהחיים שלה סובבים סביב
זקנים, ואלה שהסכימו ברחו מהר מאוד. היא חיה בעולמם של הזקנים,
היה לה טוב שם, כאילו היתה צריכה להוולד במקום אחר, בזמן אחר.
זו היתה התקופה שלה, החיים איתם, החיים בהווה במצוי שלה נראו
לה סתמיים. היא היתה יושבת שעות ושומעת סיפורים, על איך הם
ברחו מהנאצים כשהיו קטנים ואיך הגיעו לארץ אחרי מסעות מעייפים
ואיך הצליחו כל כך הרבה לבד בלי הורים והיום כמעט ואף אחד לא
מבקר אותם, לא הילדים, לא הנכדים, לא הנינים, רק היא נשארת
לשמוע את הסיפורים, את הזכרונות, לראות את התמונות.
היא יושבת ומסביבה זקנים, על ספסל בגינה, איפה שהעלים נושרים ,
בחורה צעירה נגשת אליה "לא קר לך?? " והיא עונה "זה האויר הצח
היחידי שנשמתי במשך שנים" מכניסה לתוך ראותיה את האויר החדש
הזה של הסתו. העולם שלה, אולי לא הפסידה כלום, הרי חוותה כל כך
הרבה חיים, כל כך הרבה סיפורי חיים, כל כך הרבה חוכמת חיים,
אולי לא הפסידה כלום כשנתנה את נשמתה בשבילם.
היא הולכת לחדר שלה, חדר 548 , מחפשת את הבחור מחדר 235, אבל
עכשיו שיכנו שם נשים.
היא חושבת, באותו מקום, ארבעים שנה לפני, ישב לו זקן מאוהב,
והיא,
היא היתה מאוהבת בשבילו,
היא היתה מאוהבת בשבילם,
אף פעם לא בשביל עצמה.