בלכתה היא השאירה רק מכתב. מכתב אחד, לא להוריה, לא לאחיה, לא
לעולם, רק אליו.
הוא בא אליי יום אחד, שבוע אחרי שהיא נעלמה,
והגיש לי את המכתב.
"תקראי" הוא אמר "תקראי ..." והלך.

אני מצטערת, אני חייבת לעשות את זה. אל תכעס עליי, אל תהיה
עצוב, אל תשכח אותי. אף פעם לא התמודדתי טוב עם הלבד הזה. אף
פעם לא ידעתי איך אפשר להפסיק לאהוב פתאום. אף פעם לא הבנתי
איפה טעינו.
אני מצטערת, הייתי חייבת להעלם. תמיד הרגשתי שאתה קצת יותר
מדיי בשבילי. אף פעם לא הרגשתי מספיק טובה בשבילך, תמיד חיכיתי
ליום שתעזוב אותי והיום הזה הגיע.
אתה עזבת אותי בדיוק כמו שכל העולם עזב אותי,
ויתרת,
חשבתי שאתה יותר קשוח,
שאתה יכול להתמודד איתי,
אבל לא .
אל תכעס עליי.
אני מצטערת.

שבוע עבר מאז שקיבלתי את אותו טלפון ממנו שאומר לי  "התחרפן לה
השכל ...ההורים שלה מצאו אותה מעולפת בחדר השינה ..."
ואני שתקתי, רק אני ידעתי כמה רגשנית היא.
אני שתקתי כי ידעתי כמה אהבה אותו.
תמיד אמרתי לה ששום בחור לא שווה את החיים שלה, "אבל הוא
אחר.." היא היתה אומרת לי.
אני החברה הטובה של שניהם,
תמיד מנסה להחזיר אותם אחד לשני, ואומרת שאהבה שמתחילה עם כל
כך הרבה צרות, אף פעם לא יכולה להחזיק מעמד.
והיא היתה עונה לי "הבעיות שלנו מחזקות את הקשר..."
והוא היה עונה לי "מה את חושבת שאני לא יודע את זה?"
אז זה נגמר יום אחד,
הוא המשיך הלאה,
לה היה קצת יותר קשה.
כל ערב היתה מתקשרת אליי לשאול אותי עם דיברתי איתו ומה קורה
איתו. אני השתדלתי לא לספר כלום כדי שלא תפגע, היא צועקת עליי
שאני מסתירה ממנה דברים.
בערב ההוא אמרתי לה "תעזבי כבר תמשיכי הלאה, מה יש לך?? הוא
המשיך הלאה ... תמשיכי גם את"
והיא ענתה "מה זאת אומרת המשיך הלאה ?? איך הוא יכול ?? "
ואני ניסיתי להרגיע אותה ולהגיד לה שעברה כבר תקופה ולשניהם
מגיע להמשיך הלאה, והיא אמרה שהיא לא יכולה.
דיברתי איתה עד שעה עשר בלילה, ניסיתי להרגיע אותה,
ואז בא המשפט "בסדר, שיהיה ככה. אולי זה לטובה, יגיע מישהו
יותר טוב..." אני הייתי נורא מרוצה מעצמי שהצלחתי לשכנע אותה
שיהיו עוד אחרים אחרי שיחה של שלוש שעות.
בבוקר כבר מצאו אותה בלי רוח חיים.