המיטה שלה קרה מדיי בשביל להכנס אליה לישון, היא אוהבת את
הקור, הקור גורם לה להרגיש שהיא חיה.
היא מביטה במיטה מן הכורסא בסלון וחושבת על איך פעם חיכתה רק
להכנס אליה איתו. לרגע חולמת בהקיץ שהיא שוב איתו, שוב מאושרת,
שוב צוחקת.
היא תופסת שמיכה, הלילה היא לא תישן במיטה. הלילה היא תחשוב
עליו. היא מתכרבלת בכורסא, רגליים צמודות לחיקה יחד עם שמיכה
אחת עבה וחושבת עליו.
הוא כבר מזמן לא איתה, שוכב כעת במיטה חמה הרחק הרחק בארץ
זרה.
היא שואלת את עצמה אם אמרה לו כל מה שרצתה לומר, אם אהבה אותו
כמו שמגיע לו.
חושבת על להרים טלפון לדירה שלו בקנדה ואז מתחרטת.
חם לו שם, יש מישהי שמחממת אותו.
כשהוא עזב את הארץ הם סיכמו, הוא לא חייב לחכות לה, היא לא
חייבת לחכות לו, אבל אם הוא יגיע לארץ ושניהם יהיו שוב לבד-
יחזרו, כי לאהוב הם אוהבים.
השנים משנות את האדם, אבל היא חיכתה.
כבר לא מדברת איתו אך עדיין מחכה.
הוא שוכב עכשיו עם הקנדית היהודיה שהוא מצא שם, לו חם הלילה
והיא לא ישנה.
בוהה במיטה מרחוק, על איך הם היו שם וכאילו הזמן לא זז.
כבר שנתיים היא בקושי עוצמת עין.
מדיי פעם ניסתה למצוא בחור חדש אך נכשלה בכל פעם.
היא אהבה אותו, והוא היה רחוק.
הוא לא חוזר לארץ יותר, זו השמועה שהיא שמעה מאחת החברות ביום
הזה.
הוא גם הולך להתחתן עם הקנדית.
על הכורסא היא מתחממת וזורקת מעליה את השמיכה, איך הוא יכול?!
שואלת בקול רם.
היא תתקשר היא אומרת, היא חייבת לדעת.
הטלפון מצלצל בדירתו הרחוקה, הקנדית עונה בקושי כי היא ישנה.
היא מבקשת אותו, הוא עונה חצי ישן, "תחזור אליי" היא מבקשת
כמעט בדימעה.
שומעת אותו מתעורר מהקול שלה.
"תחזור אליי בבקשה " שקט כמה שניות.
"חכי שניה" הוא אומר ושומעת את הקפיצים של המיטה כשהוא
מתרומם.
הוא הולך למטבח, תופס את הטלפון, מברר מה קרה, כבר שנתיים היא
לא ישנה בלעדיו. היא אומרת לו שהיא מתגעגעת.
הוא מסביר לה שאנשים משתנים שהמרחק עשה את שלו שהיא חשובה לו
אבל יש לו חיים חדשים.
היא שותקת ומנתקת.
מביטה שוב במיטה, עדיין מכורבלת בכורסא.
מתקשרת לקנות כרטיסים, חייבת לראות אותו לא משנה כמה הם
עולים.
רק עוד שבוע אומרים, והיא מסכימה.
כי מה זה שבוע? היא חיכתה כבר כל כך הרבה זמן.
שלושה ימים אחר כך, עדיין מכורבלת בכורסא, הוא מתקשר ומודיע
שהוא מגיע גם בשבילה. לקח חופשה מהכל הוא רוצה לדבר איתה שתחכה
לו בשדה תעופה.
שדה תעופה...
היא ביטלה את הכרטיסים, היא עומדת שם כבר שעתיים רואה את כל
המגיעים, חיבוקים נשיקות, מלא חברים מלא משפחות. הטיסה שלו
נחתה, מראה המוניטור, והיא מחפשת את הפרצוף שלו בוידיאו הגדול.
היא רואה אותו... היא רואה אותה...
הם הגיעו ביחד מחובקים.
היא לא יודעת אם לרוץ אליו או לברוח, אם ללחוץ את ידה של
הקנדית או להרביץ לה.
היא קופאת במקום, הוא עוזב את הקנדית לרגע בצד, רץ אליה מחבק
אותה.
"התגעגעתי אלייך " אומר לה ונושק לה בלחי.
מכיר לה את חברתו, היא לוחצת יד.
נוסעים למלון שלהם, הוא מתיישב לידה, הקנדית יושבת מאחורה
בקושי מבינה מילה.
מגיעים למלון, עושים צ'ק אין.
הקנדית אומרת שהיא עולה לחדר, הוא נישאר איתה בלובי.
אנשים משתנים במרחקים ובשנים.
הוא יושב מולה אומר לה כמה היא יפה ואיך אף אחד לא תפס אותה
כבר.
ואם לא היתה ההיא הוא היה נשאר, והיא שותקת,לרגע מבינה, שאולי
בזמן שעבר גם היא השתנתה.
אחרי שיחה של שעתיים של עידכונים. היא חוזרת לביתה, שוב
מתיישבת על אותה כורסא, שום דבר לא נגמר.
היא חושבת לעצמה, אנשים משתנים, מרחקים, אבל הלב, הלב לא
משתנה.
האהבה נותרה בעינה.
עוברים הימים הוא נוסע חזרה לקנדה יחד עם החברה.
לילה, שוב היא על אותה כורסא, מרימה שוב טלפון, הוא עונה חצי
ישן, "אני אוהבת אותך תחזור חזרה..."
שוב דיבורים על מה שהיה ולא יחזור שוב והיא שותקת ומקשיבה.
מנתקת את הטלפון הולכת למיטה.
חמש שנים עברו, היא המשיכה הלאה, איתה מישהו שהבין שתמיד יהיה
לה מקום בלב למישהו רחוק.
הם כבר קבעו תאריך לחתונה מהיום עוד שנה.
וטלפון אצלה בדירה.
בצד השני הוא-
"אני פה , חזרתי בשבילך ..."

היא הולכת לכורסא מתיישבת ואומרת לו, אנשים משתנים, מרחקים
משנים, החיים ממשיכים.