אוהבת, לא אוהבת, אוהבת, לא אוהבת...
לפעמים נדמה לי שהמשחק הילדותי הזה, בו נהגתי לשחק אז, כשעוד
לא ידעתי אהבה אמיתית על כל הטוב והרע שבה, הוא מהות הקשר
שלנו.
המשחק הזה, שבו כל כך הרבה עלי כותרת תמימים מוצאים דרכם אל
האדמה הקשה.
חשבת פעם למה זה ככה? למה לתלוש את העלים היפים??
אני חושבת, שכל אחד מהם מסמל משהו אחד קטן, שאוהבים או לא
אוהבים באותו בנאדם.
אם זה אכן כך, אני צריכה פרח אחד ענקי, כדי שכל העלים יספיקו
לי, בעודי מונה את כל תכונותייך-חיוביות וגם שליליות.
ואף על פי כן, עדיין לא הגעתי למסקנה נוקבת לגבייך.
מין חידה שכזו: אוהבת, לא אוהבת...

אני אוהבת אותך.
גם אם לא מן הרגע הראשון, הקסום כל כך, שבו עיניי נחו על שלך.
גם אם לא מן המבט החושש, הספקני.
גם אם לא מן החיוך המבויש.
אני אוהבת אותך.
גם באותם רגעים קשים, כואבים, כעוסים, שנדמה כי הם נטולי אהבה
בכלל- אני אוהבת אותך.
גם אם ברגעי הספק, חוסר היציבות והפקפוק, גם אז, עמוק בפנים
אני יודעת- שאני אוהבת אותך.
אני לא בטוחה מתי זה קרה בדיוק, אם בשיחת הטלפון הראשונה, או
בשניה הזו שהסתובבתי וראיתי אותך מולי, גבוה, בטוח בעצמך.
אני אפילו לא בטוחה מה גרם לי להתאהב בך כל כך:
אם היו אלו העיניים השחורות-חומות שלך, הנקיות והרכות כל כך
אשר הביטו בי וחדרו אל הנשמה.
או אם היו אלו דווקא השפתיים הדקות שכה כמהתי לנשק. ואולי זה
כל כולך- בשלמותך. אני אוהבת אותך. ואוהבת כל פרט קטנטן בך.
אני זוכרת בעל פה את תווי פנייך הנסיכיים, את עורך הלבן
הטהור.
אני מכירה כל נקודה ונקודה בצווארך. כל שיערה משערותייך.
בעיקר אני מכירה את המבט שלך.
המבט הזה, שחושף את כל הנסתר שבלבי תוך שניות.
המבט העמוק והטהור הזה, שיודע את כל שמתחולל בנשמתי.
המבט הזה, שעורג אליי וגורם לי להרגיש כה נאהבת.
המבט האוהב והמנחם.   אני אוהבת אותך.
גם כשאני נותת לך להרגיש כאילו אני לא- אני אוהבת אותך.
אני אוהבת אותך, גם כשאתה מתבדח ברגעים הכי לא מתאימים.
אני אוהבת את איך שאתה מחזיק את ידי בהססנות כשאנו הולכים
יחד.
אני אוהבת את האופן שבו אתה מחבק אותי- וסוחף אותי איתך.
אני אוהבת את המבט המיוחד הזה, רגע לפני שאתה רוכן לנשק אותי.
אני אוהבת כשאתה מלטף, וגורם לי להרגיש הכי טוב שאפשר.
אני אוהבת איך שאחרי כל מריבה, קטנה או גדולה, אתה נצמד אליי
לדקות ארוכות ועוטף אותי בחיבוק ואומר כמה שאתה מפחד לאבד
אותי.
אוי מלאך...אני כל כך אוהבת...
ואולי בעצם לא...
אני שונאת אותך.
גם בנשיקות הארוכות, גם בחיבוקים החמים.
אני שונאת כשעינייך משקרות, או גורמות לי חוסר ביטחון.
אני שונאת איך שהשיער שלך מבולגן תמיד, ואיך שאתה מתלבש.
אני שונאת כשאתה מתייחס אליי כאילו שאני הדבר האחרון בראשך.
אני שונאת איך שאתה מתבדח ברגעים הכי לא מתאימים.
אני שונאת איך שאתה מגיב לשירים שלי, אתה בכלל לא מבין אותם,  
וגם לא אותי.
אני שונאת את כל אלף ואחת הידידות שלך, ובעיקר את הצורה שבה
אתה מספר לי עליהן.
אני שונאת שתמיד יש לך רק דבר אחד בראש.
אני שונאת איך שאתה אוכל, ואיך שאתה מנגן על הגיטרה.
אני שונאת איך שאתה ממשיך, ולא מפסיק עד שאני בוכה.
אני שונאת את השירים שלך, ואת העובדה שאתה כזה קדוש ונעלה
בעיניי עצמך.
אני שונאת שכשאנחנו רבים אתה מתנצל וחושב שהכל יעבור.
אני שונאת את הצורה שבה אתה מדבר אליי בטלפון.
אני שונאת את ההשפעות שלך עליי, ואיך שבמילה אחת-כאילו במטה של
קסם- אתה יכול לגרום לי אושר עילאי, או לעשות שלא אפסיק
לבכות.
אבל הכי הכי אני שונאת-את כמה שעצוב לי וכואב לי בלעדייך.
אני שונאת את התלות שלי בך.
אני שונאת לאהוב אותך.
אבל אני אוהבת.
ואוהבת כל כך...