כאן, על ענן אפור של שפיות
אני יושבת ומחפשת קצת שלווה.
ממטירה עליכם טיפות קטנות של הזדהות.

מכאן, אתם נראים קצת חיוורים,
רעבים לשקט, חולים - לא מוצאים תרופה.
מחפשים, לא מוצאים - אבודים.
שקועים עם הראש באדמה
שואלים את השאלה הגדולה.

כאן לא גן-עדן
מלאכים לא תמצאו פה,
גם שטנים לא,
נשמות טהורות אבודות,
מסתכלות מלמעלה, מענן של שפיות
בעיניים כאובות.

כאן לא לבן,
אולם למטה שחור.
אפור בהיר.

ולפעמים כשרוצים לחזור למציאות
פשוט מסתכלים למטה ושואלים
מתי יהיה הסוף?
מתי נרכין ראשנו בעיניים עצומות?