זה היה אמור להיות עוד יום רגיל בחייו של צחי. הוא קם בבוקר
בשבע, יצא מהמיטה בשבע ושלוש עשרה דקות ונכנס לשירותים. את
שיניו הוא צחצח כמו כל בוקר וזאת הפעם היחידה ביום שהוא מצחצח
שיניים(למי יש כוח לצחצח שיניים לפני שהולכים לישון?).
כשסיים להתארגן הוא פתח את דלת הכניסה לבית, לא חס וחלילה כדי
למהר לבית-ספר אלא כדי לקחת את העיתון ולקרוא, אולי משהו חדש
קרה. כמו תמיד בזמן שהוא קרא הוא חשב לעצמו אם לא ככה בדיוק
נראה העיתון של אתמול.
עוד שערורייה פוליטית, חייל נוסף נהרג ועוד ילדה קטנה נאנסה על
ידי מישהו שהיה אמור להיות חבר של המשפחה שלה.
לבית הספר, כמה מפתיע, הגיע באיחור. לאט לאט הוא פתח את הדלת
של הכיתה ונכנס באותה מהירות, המורה הייתה בדיוק באמצע הקראת
שמות עד שהבחינה בו וצעקה עליו בקול מעורר בהלה שאפילו שאגה של
אריה נשמעת כמו סימפוניה לידו.
"צא החוצה ואל תחזור לכל משך השיעור!!" - צעקה.
והוא, בלי לעשות עניין סגר את הדלת והחל ללכת במסדרון לכיוון
היציאה מבית הספר בזמן שהוא מסנן לעצמו קללות על המורה שלו ועל
אימא שלה למרות שאין לו בכלל מושג מי היא.
בדרכו החוצה חשב צחי אם לחזור לשאר יום הלימודים או לוותר על
כולו. אחרי כמעט שלוש שניות וחצי החליט לוותר על יום הלימודים
בטענה שכיתה י"ב היא לא חשובה במיוחד. ברור שהוא ידע שהוא
טועה, אבל אחרת הוא היה מרגיש רע עם עצמו...
עכשיו הגיע צחי לדילמה גדולה יותר, לאן ללכת? הביתה הוא לא
יכול לחזור כי אבא שם ואולי גם אימא אם היום היא עובדת אחרי
הצהרים. פתאום צץ במוחו רעיון כביר, לנסוע לחוף הים. מה רע? יש
אוויר טוב, חול, מים ושקט נפשי, דבר שלעולם הוא לא היה מוצא
בבית או בבית ספר.
בתחנת האוטובוס הוא חיכה במשך עשר דקות, אולי פחות אבל מי
סופר.
הספסל בתחנה היה תפוס כולו אז הוא נאלץ לעמוד אך הוא נשען על
התמרור של התחנה אז אל דאגה, לא היה לו לגמרי לא נוח.
לידו עמדה פיליפינית נמוכת קומה שנראתה כאילו דיברה אל עצמה.
בספסל התחנה ישבו(מימין לשמאל) אישה בגיל העמידה שהחזיקה בידיה
סלים רב פעמיים מהסוג שהיו משתמשים בו קצת אחרי חורבן הבית
השני, גבר הנראה כאיש עסקים מכובד עם חליפה, עניבה ומזוודת
ג'יימס בונד שחורה שגרם לצחי לתהות למה לעזאזל הבן אדם הזה
נוסע באוטובוס, בחורה נאה וחייכנית שכנראה הייתה בדרך לעבודה
ונער בגילו בערך עם ילקוט על גבו מה שהעיד שהוא כנראה נוסע
לאיזה בית ספר במקום כלשהו.
כשעלה לאוטובוס הוא תפס את הספסל שמאחורי הדלת האחורית, תמיד
הוא היה נמשך לספסל הזה, עד היום לא ברור לו למה. אחרי כמה
תחנות האוטובוס הגיע למצב שכל הספסלים בו היו תפוסים על ידי
אדם אחד לפחות, כך שבכל תחנה שהאוטובוס עצר בה והעלה אנשים צחי
התפלל שאף אחד לא ישב לידו, הוא שונא לשבת באוטובוס ליד אנשים
שהוא לא מכיר. טבעי או לא?
לשמחתו לא ישב לידו אף אחד עד התחנה בה הוא ירד. התחנה הייתה
ממש קרובה לחוף הים וכל מה שהוא היה צריך לעשות כדי להגיע לחוף
היה לחצות מדרכה של מטר, לרדת בכמה מדרגות והוא בחוף. זה היה
אחד מהחופים האלה שלא צריך לשלם כסף כדי להיכנס אליהם.
בחוף הוא נכח לדעת שאין עליו מגבת או כל דבר אחר שנהוג לקחת
לים, אך זה לא ממש הדאיג אותו, בעצם שום דבר לא הדאיג אותו.
צחי היה מטבעו בן אדם "לא דאגן". לפני כל מבחן, למשל, כשהדופק
הממוצע של כל הכיתה היה בערך 300 וכולם שאלו אחד את השני שאלות
על החומר של המבחן צחי היה יושב רגוע וחושב על דברים אחרים
לגמרי.
כשהתיישב על החול פתאום הוא שם לב למשהו שהוא לא ראה כשהגיע
לחוף, כאילו לא היה וברגע שהוא התיישב זה צץ.
זאת הייתה ילדה, או נערה. היא ישבה ישיבה מזרחית והייתה עם
הפנים לים, כך שהוא ראה רק את גבה. היה לה שיער חלק שחור מאוד
שהגיע לה קצת אחרי הכתפיים, היא לבשה גופייה לבנה, ג'ינס כחול
ארוך והייתה יחפה.
אי אפשר היה כל כך לדעת אבל היא נראתה די רזה ולא גבוהה
במיוחד. כל מיני מחשבות החלו להציף את ראשו של צחי. איך נראות
פניה? בת כמה היא? מאיפה? מה היא עושה פה? וכל מיני מחשבות
אחרות שגרמו לו לא לשים לב לכך שהנערה הסתובבה והסתכלה עליו מי
יודע כמה זמן. כשהבחין כי היא מסתכלת עליו מיד הטה את ראשו
שמאלה ואחרי כמה שניות שם לב שהוא מסתכל על בחורה המשתזפת בלי
חלק עליון של הבגד ים, אחרי עוד כמה שניות של מחשבה הבין
שלהסתכל על בחורה ערומה זה לא דבר מרשים במיוחד לגבי הנערה
שממולו, לכן הטה במהירות את ראשו ימינה תוך כדי פזילה לעבר
הנערה שבנתיים הטתה גם היא את ראשה מכיוונו ומעלה. עכשיו זאת
ההזדמנות של צחי לבדוק איך היא נראית. הוא שלח לעברה מבט זהיר
והבחין בפנים קצת בהירות, עיניים חומות לפי מה שהוא הצליח
לקלוט מהמרחק הזה ושפתיים ורודות ודקות.
היא לא הייתה מדהימה ביופייה אך גם לא מכוערת. היה לה מין יופי
פשוט ומיוחד כאחד. היא מצאה חן בעיניו.
עכשיו הוא הגיע לשלב שכל נער הגיע או יגיע אליו בחייו, השלב
המפחיד ביותר בעולם, מסוכן מאין כמוהו, עניין של חיים ומוות!
איך להתחיל איתה? ואז הוא נזכר באיזה משפט פותח שהוא שמע פעם
שהולך ככה: הבן ניגש לבת ושואל אותה: "סליחה, אבא שלך במקרה
גנן?". ואז, בתקווה שאבא שלה אכן לא גנן הבת עונה בשלילה ותורו
של הבן להגיד: "אז איך יצא לו פרח כזה יפה?". המשפט הזה אמור
כמובן להחמיא לבת ואולי אף לעבוד אבל אז הוא נזכר על הפעם שהוא
דיבר עם ידידה טובה שלו על איך להתחיל עם בנות והיא אמרה לו
שאם מישהו יגיד לה את המשפט הזה אי פעם היא תיתן לו סטירה,
ובגלל שידידות טובות תמיד צודקות (וגם אם לא אסור להגיד להן את
זה) הוא החליט לוותר על המשפט הזה.
צחי המשיך לחשוב מה בכל זאת לעשות הרי הוא מוכרח להכיר אותה
ויהי מה! אולי הוא יהיה אחד מהאלה ששואלים: "סליחה, מה השעה?".
תוך פחות משנייה הוא שלל את האפשרות הזאת בטענה שזה מגוחך וספק
אם זה יעבוד.
מרוב שחשב הוא לא שם לב שנערתו כבר לא נמצאת איפה שהייתה לפני
דקה.
אבל כמובן שלא באתי לאכזב כאן אף אחד, הנערה עמדה מול צחי,
הפנתה את פניה אליו וחייכה. כשצחי כבר קלט שהיא מולו זה היה
מין שלב של איבוד הכרה רק בלי לאבד אותה. הוא היה המום, מבולבל
ולא ידע מה לעשות עם עצמו.
"שלום" - אמרה הנערה.
"ש... שלום" - החזיר צחי בגמגום נוראי וחיוך אינפנטילי.
"איך קוראים לך?"
"שלום..." - אמר וכשהבין שהתבלבל רצה להטביע את עצמו בים אך
במקום זה החליט לתקן את טעותו.
"סליחה. צחי, קוראים לי צחי. ולך?"
"אני נעמה" - ענתה - "למה אתה פה ולא רוכש השכלה בבית ספר?"
צחי סיפר לה על איחורו לשיעור והחלטתו לוותר על שאר יום
הלימודים ושאל אותה את אותה השאלה רק במלים קצת אחרות.
"יש מישהו בבית ספר שאני לא רוצה כל כך לראות." - ענתה.
"חבר לשעבר?" - ניסה לנחש.
"חבר לשעבר."
"את עדיין אוהבת אותו?" - שאל כאחד שמכיר אותה כל חייו והם
חברים טובים ביותר.
"לא, אבל הוא עדיין אוהב אותי ולא בא לי להיתקל בו."
"אפשר להבין אותו..." - מלמל צחי.
"מה?"
"אה, כלום. אז מה, את מתכוונת לוותר על כל שנת הלימודים כדי לא
להיתקל בו?"
"לא, זה חד פעמי, פשוט היום ממש אין לי חשק לראות אותו" - ענתה
והתיישבה מול צחי.
"את יכולה לשבת" - הפגין צחי את חוש ההומור שלו.
נעמה צחקקה וצחי חשב איזה צחוק מקסים יוצא מהפה שלה.
"מאיפה את בארץ?" - שאל.
"אני מתל-אביב, העיר בלי ההפסקה המפורסמת. ואתה?"
"אני מהרצליה."
"ובאת עד לפה בשביל ים? הרי יש חופים גם בהרצליה."
"נכון, אבל רציתי להיות כמה שיותר רחוק מהבית ספר" - ענה
בחיוך.
"מבינה אותך." - החזירה חיוך שהבליט את שיני השלג שלה.
"איזה כיתה את?" - שאל בניסיון ללקט עוד פרטים על נערתו.
"כיתה י'"
"בת 15?" - ניסה את מזלו.
"16, הייתה לי יום הולדת לפני שבועיים."
"מזל טוב."
"תודה, ואתה? איזה כיתה?"
"אני בי"ב, בן 17 ותשעה חודשים."
"סבבה."
עכשיו הם הגיעו לשלב השתיקה. מי שלא מכיר את שלב השתיקה זה שלב
מאוד מביך שבו שניים מסתכלים אחד על השני במשך שניות ארוכות
ולא אומרים כלום.
"תגיד," - הפתיעה נעמה בשאלה - "למה קוראים לך צחי?"
"לסבא שלי קראו יצחק."
"לא שאלתי אותך איך קראו לסבא שלך, שאלתי למה קוראים לך צחי."
צחי חייך והשיב - "קראו לי על שם סבא שלי שנפטר עוד לפני
שנולדתי. בתעודת זהות שלי כתוב יצחק אבל כולם קוראים לי צחי."
"תסלח לי מאוד אבל אני לא רואה שום קשר בין השם יצחק לשם צחי.
בדרך כלל השם חיבה של מי שקוראים לו יצחק זה איציק."
"אז מה את רוצה שאני אעשה עכשיו? לבקש מכולם שיקראו לי
איציק?"
"לא" - ענתה וחייכה.
בשלב זה צחי התחיל בניסיונות שכנוע עצמי שהוא לא מאמין באהבה
ממבט ראשון ושזה לא יכול להיות שהוא מאוהב בנעמה כי הוא בקושי
מכיר אותה. צחי נזכר בתמי, החברה האחרונה שלו, שהיא למעשה גם
הראשונה שאי פעם הייתה לו. את תמי הכיר בכיתה ז' כשעבר לחטיבת
ביניים והיא למדה איתו באותה כיתה, אך במשך שלוש שנים הם
החליפו ביניהם מקסימום משפטים כגון: "עשית שיעורים במתמטיקה?"
ו "אפשר להעתיק ממך?". כשעברו לתיכון בכיתה י' הם הופרדו
בכיתות אך הם היו באותה הקבצה במתמטיקה והעבירו יחד את
השיעורים המהנים האלה. ערב אחד הם הוזמנו לאותה מסיבה שם שאלה
אותו תמי משהו בקשר למבחן שהיה להם באותו יום. אחרי שסיימו
לדבר על המקצוע האהוב הם החלו בשיחה פחות חינוכית ולמדו להכיר
אחת את השני הרבה יותר ממה שהם הכירו לפני.
כשתמי כבר הייתה צריכה לחזור הביתה הם קבעו לצאת למחרת ומאז הם
היו ביחד. כולם אמרו שהם הזוג המושלם וזה באמת היה נראה ככה.
הם לעולם לא רבו, כמעט תמיד היו ביחד וכשהיו ביחד הם תמיד היו
מחובקים או מחזיקים ידיים. הם התחילו לשכב אחרי חצי שנה שהיו
יחד, לשניהם הייתה זאת הפעם הראשונה והם תמיד נזהרו. הם היו
מאוהבים. עד שלפני חודש תמי הטיחה פצצה נוראית בפניו של צחי
כשיום אחד באה אליו אחרי הצהרים ואמרה לו:
"אני לא אוהבת אותך יותר, יש לי מישהו אחר."
צחי היה המום לגמרי ולא האמין שזה קורה לו. אחרי כמה שניות
שהוא נרגע פחות או יותר הוא שאל אותה אם זה מישהו שהוא מכיר
ונענה בשלילה. היא אמרה לו שהיא לא רוצה לפרט בקשר לחברה החדש
אבל היא בהחלט רוצה להישאר ידידה טובה של צחי. עכשיו היה תורו
של צחי להשיב בשלילה. הוא יודע מה זה להיות ידיד של מישהי
שאוהבים, גם סבל וגם אי נוחות. תמי הצטערה על זה אבל לא היו לה
הרבה ברירות. הם נפרדו.
"יש לך חברה?" - שאלה נעמה כאילו ידעה בדיוק על מה הוא חושב.
"לא" - ענה וסיפר לה על תמי וכל מה שהיה ביניהם. כשהוא סיים
לבשה תמי מבט עצוב.
"אני מצטערת."
"זה בסדר, כבר שכחתי ממנה לגמרי" - שיקר.
"יופי. ואתה כבר מוכן לקשר חדש?"
"אני מניח שכן."
צחי ונעמה המשיכו לדבר ולהחליף זיכרונות ביניהם. בין היתר הם
התווכחו למי יש ציונים יותר גרועים (שניהם לא תלמידים שמשקיעים
יותר מידי), דיברו על המשפחות שלהם, תחביבים, מוסיקה וכל מיני
דברים אחרים שגרמו להם להכיר אחת את השני טוב יותר. מרוב
שדיברו כבר לא שמו לב איך הזמן רץ. השעה הייתה כבר אחת וחצי.
כשצחי סוף סוף הסתכל בשעון שלו הוא שאל את נעמה אם היא צריכה
כבר ללכת והיא ענתה שלא, היא גם ככה הייתה אמורה לסיים את
בית-ספר מאוחר היום. גם לצחי היה זמן. צחי התקרב עוד קצת
לנעמה. שניהם ישבו ישיבה מזרחית ועכשיו הם היו ממש פנים מול
פנים. הוא הושיט אליה את ידו השמאלית ולקח את ידה. לאט לאט הוא
העביר את אצבעותיו על אצבעותיה בעוד הלב שלו דופק כמו פטיש של
שיפוצניק עצבני. נעמה הסתכלה קודם על אצבעותיו העוברות על
אצבעותיה הלוך ושוב ואחר כך הסתכלה עליו וחייכה. הוא החזיר לה
חיוך וחשב כמה שהוא רוצה לנשק אותה, אבל מד האומץ שלו בלב היה
רק על חצי, מה
שאומר שאין לו עדיין מספיק אומץ כדי לעשות את זה.
"אני יכולה לנשק אותך?" - שמע צחי את השאלה ולא הבין מאיפה היא
באה. הרי זה לא יכול להיות שזאת נעמה, אין שום סיכוי, זה לא
הגיוני!
זאת הייתה נעמה. שוב כאילו קראה את מחשבותיו שאלה אותו בשקט
ובקול מבוכה.
"אני חושב שאפשר לסדר משהו" - ענה בהתלוצצות, שניהם חייכו. הוא
קירב את ראשו אליה והיא קירבה את ראשה.
הנשיקה. הבחורה השנייה שצחי אי פעם נישק ולא האמין כמה נשיקה
יכולה להיות שונה כשמנשקים מישהי אחרת. היה לנעמה טעם מתקתק
כאילו מצצה סוכריה קודם. הם התנשקו במשך דקה ארוכה, אולי
הארוכה בחייו של צחי ואחר כך נשכבו על החול כשראשה של נעמה
מונח על חזהו של צחי ועיניה עצומות.
שניהם חשבו על אותו דבר, שאלו את עצמם האם הם מאוהבים, מה השני
חושב עליהם ואם זה סתם איזה סטוץ ליום אחד.
שניהם לא רצו את זה חד פעמי אבל אף אחד לא שאל את השני מה הוא
חושב. עד שנעמה אזרה אומץ ושאלה אותו את השאלה.
"אני חושב עם מי תהיי מחר"
"בן זונה." - סיננה בטון הומוריסטי.
"גם אימא שלך לא בדיוק עורכת דין מכובדת" - החזיר באותו טון.
שניהם צחקו.
"אבל ברצינות, על מה אתה חושב?" - לא התייאשה עדיין.
"אני חושב מה זאת אהבה."
"ומה גילית?"
"עוד לא סיימתי לחשוב" - ענה בחיוך.
"כשתסיים תגיד לי?"
"אין בעיה"
הם המשיכו לשכב בשקט וכל אחד היה שקוע במחשבותיו.
צחי חזר והרהר על תמי והתחיל לשאול את עצמו אם הוא נהנה להיות
עם תמי יותר ממה שהוא נהנה עכשיו עם נעמה. הוא השיב לעצמו
בשלילה. עם נעמה הוא מרגיש אחרת לגמרי, כאילו היא גורמת לו
להיות מישהו חדש, מישהו יותר טוב. צחי החליט שהוא צריך להיות
עם נעמה לנצח וקיווה כי גם היא חושבת ככה.
"נעמה?"
"כן?"
"אני חושב שלאהוב מישהו זה להרגיש הכי טוב עם עצמך כשאתה
איתו."
"ומה אתה מרגיש כשאתה איתי?"
"יותר טוב מאי פעם."
"גם אני."
נעמה שינתה את כיוון שכיבתה ונישקה את צחי. צחי העביר את ידו
על ראשה והחל ללטף את שערה שהיה רך כל כך ונדף ממנו ריח מתוק.
נעמה הציצה בשעונה והבינה שכבר מאוחר לה.
"אני צריכה ללכת." - אמרה בצער.
"אני אלווה אותך לתחנת אוטובוס."
"חסר לך שלא." - השיבה ושניהם חייכו.
יד ביד הם הלכו לתחנת האוטובוס. כשהגיעו הם ישבו על שני
הכיסאות הימניים ביותר שבספסל והחליפו ביניהם טלפונים.
"תתקשר אלי כל יום!" - ציותה עליו.
"אפשר יותר מפעם אחת ביום?" - שאל בחיוך.
"רצוי." - השיבה גם כן בחיוך.
"הנה האוטובוס שלי."
הם קמו, חיבקו אחת את השני חזק חזק וצחי נתן לה נשיקה במצח.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.