הוא בגד בי. הזין הפנומנאלי הענק שלי בגד בי. דווקא לפני רגע
האמת הוא החליט שכל עברו המפואר מזה כמה דקות הגיע לקצו. ומה
עכשיו? חשבתי לעצמי, מביט במזכירה  השופעת שלי, השוכבת ערומה
כביום היוולדה המקולל על השולחן שלי במשרד. מה עושים?
כמה שניות בודדות, חישב מוחי האנליטי, יעברו טרם היא תיאות
להביט בו, בפינחס שלי, ותבין שזיון כבר לא יצא מכאן. מכה מוחצת
למוניטין, ויותר מזה, תהודת- בוז בסדר גודל אינטרנציונלי- הזין
של הקצין תופס התחת מספר אחד בכל צבא ההגנה לישראל כבר לא מה
שהיה פעם! מהרו בהמוניכן, בנות, מהרו ובואו, בזאת מוכרז טורניר
גביע- מי תצליח להעמיד את האדון שהחליט להרים את אפו לפתע, אבל
לא את עצמו. אני זורק עוד מבט בפרגית. היא עדיין מחכה, פשוקת
רגליים, לא חושדת בדבר מהמתרחש. אפילו את הקפה שלה היא מכינה
לי בזמן מקוצר מזה. השניות עוברות, והחשש גדל, אבל פינחס?
בשלו.
טוב, אין מנוס, חודרת ההכרה הכואבת אל ראשי, אותו ראש שעד מהרה
מוצא דרכו לנ"צ אליה סירב פינחס המיוחס להיכנס, הולך ונעלם אי
שם, בשטחי "איי" זרים...

לעזאזל, אני שוטף ת'פה בעראק בפעם השביעית וחושב, כמה הרסנית
יכולה להיות שנייה אחת, השניה שבה רציתי לשים את הקונדום...