אני רואה אותך מבעד לקיר זכוכית שנוצר לו פתאום
הוא אפילו לא קיים, ולכן הוא יותר ממשי מכל מה שאי פעם הכרנו
ניסיתי לעבור אותו, ואולי גם אתה,
אבל כל נגיעה, כל דחיפה, כל מהלומה או הסתערות רק מגביהות
אותו
מעבות אותו
הופכות אותו לאטום,
והופכות אותי לחסום, או יותר נכון לנחסם.
(ותסלחו לי, אבל כל מה שנשאר לי עכשיו זה משחקי מילים)

אני עומד ומביט בך,
ואתה שוכב עם עיניים עצומות, וכועס, ואני מתבייש
ומתרץ, ומנסה להסביר כמה זה קשה,
ובועט ומכה, וחובט ומשתולל,
וכל מכה מוסיפה לקיר עוד לבנה, ועוד אחת
עד שכבר לא ברור אם אני מנסה לשבור אותו או לבנות אותו.

אתה מאלה שאומרים שעדיף לבנות מלהרוס, גם אם זה קשה יותר. לא
נראה לי שהתכוונת לקירות, ובמיוחד לא לקיר הזה, אבל אני לא
כל-כך יכול לשאול אותך עכשיו.
חבל באמת שאתה לא יכול לענות לי, אולי היית אומר שכל זה הייתה
טעות נוראה, ומבקש שאפסיק.

אבל אולי לא;
וזה, בעצם, אומר את הכל.