"and this time, when kindness falls like rain
it washes me away,
and Anna begins to change my mind
these moments we're not shaking
leaves me shuddering for days
and oh lord - I am not ready for this sort of thing"
Couting Crows

אני יודעת שאני מדברת הרבה. לפעמים זה אפילו נראה כאילו כל מה
שצץ לי בראש מייד מחליק החוצה ונשפך לי דרך הפה. אבל זה רק
נראה כך. כי זה אמנם נכון שכל הדברים הקטנים חסרי החשיבות או
החשובים פחות יכולים להיאמר בלי הגבלות. אבל הדברים החשובים
באמת, מילים שלפעמים הן קטנות, אבל המשמעות שלהן היא גדולה או
כבדת משקל , אלה לא נוטות לעבור את סף מיתרי הקול בקלות יתרה.
אולי מישהו יכול לטעות ולחשוב, שאת הדברים האלה אני לא אומרת,
כי אין לי דברים שכאלה להגיד. האמת היא שיש לי ולפעמים יש הרבה
ואני רוצה להגיד, אבל לא יכולה. או שפשוט קל לי יותר שלא להגיד
משהו כמו "היה לי מדהים".
לכתוב קל לי קצת יותר. אז את הדברים הבאים אני אכתוב גם במקום
להגיד, אבל גם כי כל הדברים שקרו נראים לי תלושים כל כך
מהמציאות שלי, עד שאם אני לא אכתוב את זה פה, בקרוב מאד אני לא
אאמין לעצמי שזה קרה. כי כמו שאני רואה את זה, החיים הם קבוצה
של נקודות, שמונחות בפנינו, לעגן אותנו לדברים מסוימים. אבל את
הקווים שאנחנו מושכים בין הנקודות האלה, אנחנו יכולים למשוך
באיזו צורה ואופן שאנחנו רוצים. וזה חופש עצום, אבל גם אחריות
גדולה. וככה לפעמים כשמותחים קו בין שתי נקודות כאלה או אחרות,
אפשר למתוח אחד כזה שיעבור דרך קסם. לא אחיזת עיניים, לא תעלול
זול, אלא רק קסם טהור. והקסם הזה קורה לך פתאום. קסם כזה קרה
לי.
רוב הנקודות שלנו הן שונות. והקווים שלי נפרדים לחלוטין
מהקווים שלך. אבל פעם אחת ללילה אחד הקווים שלנו נפגשו בדיוק
בשער של הקסם. וכל מה שצריכים היינו לעשות וכל מה שעשינו היה
לפתוח את העיניים ולראות. להרגיש בכל הגוף. להושיט יד ולגעת.
בקסם. ככה, לא זריזות ידיים, אבל פתאום בלי להרגיש כמעט ועם
להרגיש הרבה כל כך היד שלי נהייתה בתוך היד שלך. האצבעות שלנו
שיחקו תופסת, אבל הפוך, הן רצו להיתפס. הידיים שלנו משחקות
במחבואים אחת בתוך השנייה. ואז שאלת "על מה את חושבת? איפה הכי
היית רוצה להיות? מה את הכי רוצה?" ורק יכולתי לומר, שהכי אני
רוצה להיות בדיוק כאן. את כל השאר אסור להגיד ובכלל לא צריך,
כי זה חלק מהקסם. אתה כבר תנחש לבד.ובדיוק כמו שביקשתי בפנים
האצבעות שלך כבר עוברות לי בשיער. ואפילו שלא אמורים להרגיש
שערות, חום כבר נוזל דרך השיער לתוכי בטיפות טיפות וגם בזרם
אחיד מעיר את כל מה שישן בי כל כך הרבה זמן, שוטף אבק מהפינות
הנידחות של התחושה, עד שהחושים מתחדדים כל כך. והחושך כבר
מסנוור אותי ונעצמות לי העיניים. והשפתיים שלנו כבר טועמות.
והטעם שלך מתערבב בטעם של הקסם וטעים לי. ונשיקות קטנות טועמות
לי את הצוואר ואת האוזניים וגם אני טועמת. וטוב לי כמו שלא היה
לי טוב המון זמן. כל כך המון זמן שלא פגשתי קסם. והחיבוקים
נעשים יותר לעומק והידיים מחפשות את הקסם בכל הפינות מלטפות
מלטפות. וכיף.
ושנינו יודעים, שזה קסם, שעוד מעט זה יישרף באש גדולה וייעלם,
בדיוק כמו כוכב נופל בשנייה שמבקשים משאלה - אור גדול ואז
פתאום כלום. אבל זה לא משנה בכלל. אני כבר רועדת כולי, ואתה
הכי נעים בעולם. ואני לא צריכה לבקש שום דבר, כי בזמן הקצוב
הזה יש לי בדיוק את כל מה שאני יכולה לבקש. אין שום מקום אחר,
או זמן אחר. כי ככה עובד הקסם עד לשבריר השנייה בה הוא נגמר.  
הקסם הזה הוא רק של הרגע ורק שלנו. אנחנו הקוסמים, ואנחנו הקהל
ואנחנו אלה שנמחא כפיים כשייגמר. לא עצובים שנגמר, אלא שמחים
שהיה.
ואני בינתיים,לזמן שנשאר, שמה את עצמי עמוק בתוך החיבוק שלך.
והגלים הקטנים של ים סוף מתמזגים בשקט עדין עם הגלים של העונג.
הכל עכשיו בתדר של הקסם. והתדר הולך וטובע בתוך הרעש הרגיל של
המציאות, ואנחנו נפרדים ממנו לשלום, בלי לתת למציאות אופציה
להתערב. עוצרים הכל רגע אחד לפני. ואורזים את הרגע בזיכרון.
וכל אחד פונה עכשיו להמשיך בקו שלו. כמעט כאילו לא קרה.
אבל לפעמים, כמעט בלי להתכוון, חלקיקים מן הרגע הזה מתחמקים
מן האריזה ושבים וצפים בי. וברגעים כאלה, כששאריות הקסם משחקות
איתי ב"נדמה לי", עולה בי צמרמורת קלה, והחיוך שלי נמתח קצת
יותר ועם הרבה סיבה.
מגלי עתידות יכולים להיזכר גם קדימה בעזרת כדור בדולח או
באמצעות קלפים. ואני את הקסם היחיד הזה קראתי בקפה. "שיהיה לך
יום קסום". היה לי. תודה.