איך את יכולה להסתכל על איך שיצאתי, ולא להבין איפה טעית?
כן, בגיל צעיר תמיד היינו מאוד קרובות. הרגשתי שאני יכולה
לספר לך הכל. הרגשתי שתמיד תהיי שם בשבילי. הייתי כל כך תמימה:
האמנתי לכל מילה שיצאה מפיך, את תמיד ידעת!
אני כבר לא כל כך קטנה, אפילו די גדולה. אני כבר לא כל כך
תמימה, או פשוט פחות מאמינה.
ואת... את עדין צודקת.
תמיד דגלת בלומר את האמת, במיוחד כשהיא התאימה לך.
בהחלט אישה אינטליגנטית ונבונה.
אז איך הצלחת לדפוק אותי ככה?

מי בוכה תוך כדי דאגה לקמטים???
אני מסתכלת במראה וחושבת על מה שאת גורמת לי לראות. אני
מסתכלת, וזו לא אני.
לא יכול להיות שזו אני,
כי אני לא רואה את מה שאת רוצה שאני אראה,
אני רואה כל כך הרבה יופי...
אבל אל תדאגי, חינכת אותי. את תמיד צודקת! איפשהו בפנים הכל
כן מכוער, ורע, ושקרי, ואנוכי, וכל דבר אחר שלימדת אותי לראות
במהלך השנים. אני עדין הבת שלך...

ואיפשהו במפגש בין שני העולמות, אני נמצאת...
מנסה למתן את הרגשות שכל כך רוצות להשתחרר. מנסה להתגבר על
החינוך, מנסה להיות בן אדם יותר טוב, מנסה להשלים עם כל החרא
שאת כל כך רוצה לנתח או סתם להעלים את קיומו- מנסה להישאר
שפויה.
בקיצור,  מנסה להישאר אני.