כשירדתי מהאוטובוס היה כבר חושך. מספר פנסי רחוב שיחקו בצללים
מסביבי. לא חשבתי בכלל לחכות לעוד אוטובוס, שיוביל אותי פנימה.
ידעתי מה עליי לעשות. בלי להסתכל אחורה ידעתי שהוא בא אחריי.
זה הרגע שלו, וכמה זמן שהוא חיכה לרגע הזה. לאחר כמה דקות
הליכה יכולתי להבחין בה. השכונה הישנה שלי. הרגשתי כאילו אני
לא זז, קפוא לגמרי במקומי, שאלו בעצם העצים הכהים שרצים לעברי.
האדמה השחורה הלחה ששועטת תחת רגליי, כמו חיה גדולה ורעבה
שחיכתה המון זמן, יותר מדי.

עשרים שנה חלפו. שיניתי את שמי הפרטי בגיל שמונה-עשרה, לא
סיפרתי להם מעולם. וכשמת אבי, והתרחקתי מספיק, שיניתי גם את שם
המשפחה. שיניתי את כל מה שיכולתי. בגדיי, ומהותי, והשפה הייתה
אחרת גם. והזיכרון נדחק לפינות התודעה, כאילו שאני לא הילד
ההוא, שיצא מהשכונה הרקובה הזאת, שברח. לפני כמה ימים קראה
אישה ברחוב בשמי הישן, הייתי עם חברים, אבל הסתובבתי. פחד גדול
ניקר בי. ועכשיו אני כאן.

בתחנת האוטובוס עמד חייל נמוך וחיכה, לפני העיקול שמסמל את
גבול השכונה. שורת עצי אקליפטוס גבוהים, מתים למראה, סימנו את
הכביש הארוך השחור שהוביל לתוכה. כמו מסדרון ארוך, אפל. הגזעים
שנצבעו בלבן לפני שנים התחננו שאדמה אותם במחשבתי לשיניים, אבל
אני רק המשכתי ללכת. חשבתי שמשהו באדמה מולי בקע. או שהיה זה
רעש מכונית חולפת. אבל כשהבטתי ראיתי עצים חדשים, שחורים
ומתים. כמו אצבעות רקובות היוצאות מהאדמה, לתפוס אותי, שלא
אברח שוב. המשכתי להתקדם אל תוך הלוע. אל בית אחד, בו גרה אישה
אחת. וחיכתה.

בצומת הראשונה עמדתי וחיכיתי. טיפות גשם החלו לרדת, הוצאתי
מתיקי מטרייה. באוזניי חל להתנגן שיר שאהבתי, שיר מחיי האחרים.
קלידים עדינים שיחקו עם הטיפות הנופלות, צובעים כל אחת בצליל
פעמונים רך. איש צעיר אחד התחנן בשפה זרה. "בלי אזעקות ובלי
הפתעות, בבקשה". לא יכולתי לחשוב על דבר שרציתי יותר ברגע זה.
במעגל החיצוני של השכונה נבנו בתים חדשים. רבי קומות. רחובות
שלמים. אבל שום דבר לא יכל להסתיר את מה שחיכה בפנים. וכולם
ידעו שהשלטים עם שמות הרחובות החדשים, הנקיים, הובילו לאותם
מקומות. מספר אנשים הסתובבו עוד ברחובות. אישה אחת צעדה לעברי.
פניה קפוצים, קווים חדים נמתחו בזוויות פיה. היא הלכה במארש
צבאי נוקשה, ידיה מוטלות לצידי גופה. ומלמלה דבר מה. כשעברה
לידי עצרה. בוודאי ראתה אותו מאחוריי. חופשי. לא תואם
לתנועותיי. היא ברחה משם ואני ברחתי לכיוון ההפוך. מהר ככל
שיכולתי.

רצתי כמו כשהייתי בן אחת-עשרה ושיחקנו משחק צל. היינו רצים
ומנסים ללכוד אחד את צלו של השני. לעולם לא הצלחנו, אבל זה לא
הפריע לאף אחד מאתנו. דברים התרגשו בי אז, ועכשיו שוב. כל
החברים שלי. החברים הישנים שלי. חלקם מתים אולי. חלקם חיים
כאן. מתים כולם. הרגשתי תחושת דריכות עזה. צלקת ישנה על צווארי
התחממה. זיכרון ליום קיץ בילדותי, כשיצאתי לזרוק את הזבל, ומן
הפח זינקה עליי חתולה גדולה. כל-כך הרבה פעמים התעוררתי
שטוף-זיעה בחלומות על החתולה ההיא. וכך הרגשתי עכשיו. מחכה
למפלצת שתעשה את שלה. שתיקח בחזרה את מה שאסור היה לי לגנוב.

במעבר החצייה עמדו מספר אנשים ובידיהם דבר מה. הגשם היה כה עז,
עד שלא יכולתי להבחין ממרחק. אך כשהתקרבתי ראיתי - מטריות.
כולן סגורות. הם הסתובבו אליי בדיוק ברגע בו כל הרמזורים נצבעו
בירוק. בגדיהם זהים, שחורים ולבנים. נוטפי מים. עיניהם כהות
ועמומות. לרגע אחד רציתי להתכופף בפניהם. משהו כבל את רגליי
לקרקע. כוח אחז בזרועי והתחלתי לקפל את המטרייה. רק שיסיטו
ממני את העיניים האלו. הבוערות. אם היו יודעים מי אני, מה אני,
אז לא היה לי סיכוי בכלל. עמדתי שם עד שהלכו. ספוג מים, רועד
ולא מקור.

המים נשרו ממעילי כמו כל התקוות. בזווית עיני הבחנתי בצריף
נטוש, ונזכרתי מה היה המקום בעבר. ארוחות שבת, זמירות, בגדי
הלבנים נקיים ומבריקים לאור הקיץ. בית הכנסת מלא. נשים זקנות
וצעירות, עטופות במטפחות צבעוניות הציצו בנו דרך תריסים לבנים
מחדר קטן. ארון גדול עם וילון ארגמן מולנו. על הקיר לוח מתכת
ובו שמות מתים. נרות נשמה רבים. אבי לצידי, משגיח בי בחצי עין.
עיני על הדף, שפתיי ממלמלות את המילים הנכונות, בסדר הנכון.
מוחי מרחק אלפי מילין. אבי ידע. לעולם לא אמר מילה.

התקרבתי. הוא צעד מאחוריי כל הזמן הזה ולא אמר כלום. אולי היה
עייף מדי. לא הבטתי אחורה. קריאת עורב נשמעה מעליי ונשאתי את
מבטי. בבניין הזה היינו משחקים, אני והחברים הישנים שלי. שלא
תיארו לעצמם מה אני בכלל. שהתירו לי לחיות. בקומה הרביעית
נשרפה דירה. הבית נותר כך זמן רב, וציפורים רבות השתלטו על
המקום. יונים מכל הצבעים. עורבים לפעמים. היינו קטנים, ורזים,
וחמקנו דרך הדלת המפוחמת. זה היה גן עדן. הרהיטים השרופים היו
מכוסים נוצות. על המדפים, הקירות, והרצפה, לשלשת ציפורים.
מקומות רבים לשחק, להעמיד פנים, להתחבא. משק כנפיים רבות נשמע
שוב באוזניי. זיכרונות שלבשו שוב דמויות אנוש. כמו החבר הכי
טוב שלי. והדברים האסורים. החלונות וכל המצוות ששברנו. נדרים
מופרים.

כשהגעתי לבית כבר נפסק הגשם. הצצתי בזווית העין אל חדר
המדרגות, כמו ילד המציץ דרך חור המנעול. לא יודע מה מתחבא שם,
נרגש לאור האפשרות. כאן בחלל הזה הייתה השתיקה הרועמת מכולן.
כאן במקום הזה. ביום שעזבתי. יללות אימי קרעו את הבוקר. דברים
נשברו. כל השכנים יצאו החוצה. הם כבר ידעו או שמעו או חשדו.
אימי לא הסכימה להביט בי אפילו. אבי קרע את הטלית מעליי. את
הכיפה הורדתי בעצמי. אחיי ואחיותיי לא שעו אליי. המכות ניחתו
כמו גשם. כמו גשם נפלא. חופש הוא דבר מסוכן.

על הדלת הייתה אותה לוחית עץ, עם אותם שמות. למרות שאבי כבר
שנים מריח את הורדים מלמטה. אבל דברים כאן לא משתנים. רק מתים.
אזרתי את כל כוחי ונקשתי. לא נשמעה תשובה. נקשתי שנית. צלילים
רכים נשמעו. רגליים נגררות. חצי אנחה. הדלת נפתחה לכדי סדק.
עין הביטה בי מתוך החושך שהיה פעם ביתי. אנקת הפתעה. הדלת
נפתחה לגמרי. אישה נמוכה וזקנה עמדה בה. היא לחשה את שמי.

נכנסתי לדירה והוא אחריי. היא לא הבחינה בו בחושך. ישבנו בסלון
הבית. בלי להסתכל ידעתי שהוא מביט בי. עיניו הכהות כמעט קרעו
חור בראשי. שאגיד את המילים. שאספר לה הכול. לפני שיהיה מאוחר
מדי. לפני שהכול נגמר. השעון הישן, כמו רוח רפאים, קרע את
הדממה, מכריז על תחילתה של שעה חדשה. מנגן נעימה ששרקתי שנים
בהיסח הדעת. אי אפשר לברוח מהעבר. הוא תמיד משיג אותך. המשכנו
לשבת שם. היא דיברה. הגישה תה עם שיבא ועוגיות קשות תוצרת בית.
לא אמרתי מילה. יכולתי להרגיש אותו מסתובב בפינות. נעשה נואש
יותר ויותר. אבל שוב. לא יכולתי. לא היה בי את האומץ. לבטל את
עצמי בפניה. להודות. לבסוף קמתי ואמרתי לה להתראות. היא הביטה
בי כאילו רוצה לשנות, אבל לא יכולה. ידעתי איך היא מרגישה.
תוויה השתנו כל-כך. קמטים רבים. רבים מדי.

בחדרי הישן, לא נרדמתי. אולי בגלל שלא הייתי רגיל לשמוע רק את
צליל נשימותיי בחושך, אבל לא עצמתי עין כל הלילה והוא היה
לצידי. נצמד אל גופי. מתחבר אליי כמו שרק אנחנו יכולים. לוחש
מילים מרגיעות באוזני. סולח לי. ואני לא הייתה לי סליחה לאיש.
מעולם.

יצאתי לפני שהבוקר הגיע. בלי לומר לה את מה שרציתי. כמו
אידיוט, כמו ילד מעברה, הלכתי חצי לילה בגשם. במרחק כמה ערים
מחכים לי ביתי, ומכוניתי, וחיי האחרים. וכל הזמן הזה חשבתי
שהצלחתי למחוק, אבל הנה, אני כאן. ועדיין הסתובבתי ברחוב
כשמישהו קרא בשמי הישן. ולחשתי נעימות וזמירות כשאיש לא הקשיב.
וזכרתי כל מדרכה בשכונה המקוללת הזאת. אבל להגיד את המילים,
אפילו דרך מסך השנים. קשה מדי.

אז שוב ברחתי. עליתי לאוטובוס שיוביל אותי החוצה וראיתי את כל
האנשים של הבוקר. עם הפנים העייפות והחלומות המעטים. והמשכתי
לנסוע. הוא לא אמר מילה. אני בטוח שהתאכזב, אבל בטח הבין.
כשיצאנו מהשכונה יצאה השמש. כל הדרך הביתה, הבטתי דרך החלונות,
על אנשים שחיו בלי לתהות אם יש להם זכות. שחייכו כאילו זה דבר
טבעי. שאהבו בלי לחשוב פעמיים.

שוב הייתי במשחק צל, אך הפעם נגד עצמי. וכמה שניסיתי. הקולות
מסביבי נשמעו כאילו עברו דרך מים. הרגשתי כמו ילד קטן וחולה.
רועד מקדחת וחום. וכל זיכרונותיי וגופי רתחו ורעדו ובעבעו
בתוכי. כל האפשרויות מול כל הנדרים, והחלומות מול מה שצריכים.
כמו איש שאוהב והוא מכאיב כי הוא אוהב. כל הדרך הביתה, הצל שלי
לא אמר מילה, אבל אני ידעתי בדיוק מה הוא חושב.