פעם היה ילד אחד שרצה ללכת מפה.
הוא לא היה בטוח לאן.
גם לא עם מי.
וגם לא היה איכפת לו לעשות את זה ברכבת, או באוטו. קורקינט היה
גם הוא אפשרות.
העיקר לא להיות
פה.

בשביל זה,
צריך היה להתלבש -
זה קרה כבר בסוף הסתיו, והיו אנשים שאפילו אמרו שכבר כמעט
חורף.
בכל אופן, להתלבש היה צריך.
היות שלא היה בטוח לאן הוא הולך, החליט גם לצחצח שיניים.
למשחה היה טעם מפתיע של משחת שיניים שהוא לא הכיר,
וזה הפליא אותו קצת.
אבל היות שהוא היה עסוק בהכנות להליכה מפה,
הוא לא רצה להתעכב כדי לברר את הנושא הזה.
אחרי ההתלבשות והשיניים, הוא החליט גם לשתות משהו, ולאכול,
ואפילו הכין לו צידה לדרך -
אפילו שאת המילה 'צידה' הוא הכיר רק מהסיפורים, ולא ממש הבין
את המשמעות שלה.
זה נשמע לו כמו משהו שאפשר לעשות אתו משהו אחר-כך, בצעידה.
אולי אפילו לאכול אותו.

ואז התחיל ללכת.
לא היה לו חשק להתעסק עם להוציא את הקורקינט מהמקום שלו,
בעיקר משום שזה היה יכול להרעיש, ומישהו עשוי היה לשמוע את
הקולות,
או הרעש הזה,
ולהתחיל עם שאלות.
ועם שאלות הוא העדיף לא להתחיל בכלל, בטח שלא עם תשובות
לשאלות, ובטח לא כשמצפה לו הליכה שכזו.
לגבי האוטו או הרכבת, על זה הוא יכול להחליט גם בהמשך, אם צריך
יהיה להחליט.

המקום הזה - פה - ממנו הוא רצה ללכת, לא היה לו שם מדויק.
בעצם, היו לו הרבה שמות -
הרבה מן המקומות בהם היה, רצה ללכת מהם.