תמיד בסרטים, כשמישהו בבית חולים מת מראים את המכונה הזאת
שעומדת לידו ועוקבת אחרי פעימות הלב, אז כשהוא מת יש ציפצוף
מעצבן כזה שכבר הפך לאסוציאציה המקבילה למוות, אני חושבת
שקוראים למכונה א- קה- גה, או משהו בסגנון, רק השם שלה עושה לי
רע זה נשמע כמו החבר'ה הרוסים האלה, נו, K.G.B שתמיד היו בכסח
עם האמריקקים, בכל אופן, אני סוטה מהנושא, כרגיל.
אז אני הולכת לי יום אחד ברחוב, ופתאום מופיעים קווים על
פרצופים של אנשים, קווים עולים ויורדים כאלה, כמו במכונת לב
הזאת, ברווח בין הפה לאף, קווים מקפצים וישר חשבתי שהנה, סוף,
סוף זה קרה, השתגעתי, זה היה חייב לקרות מתי שהוא, הרי כל אשה
במשפחה שלי השתגעה מתי שהוא, אבא אומר שזה בגלל שהאגן ירכיים
של כל הנשים במשפחה של אמא שלי היה צר, אז כשהתינוק יוצא נדפק
לו הראש, אבל זה עובד רק על נשים כי הראש שלהן לא מסתדר וככה
כולנו משתגעות מתי שהוא. אבל אני חושבת שכולנו השתגענו בגללם,
בגלל הגברים, זה למה אף פעם לא התעסקתי איתם, אז באותו יום
ברחוב לא הבנתי מה פתאום השתגעתי, יכול להיות שאבא צדק בכל
אופן והתקלקלתי בלידה?
ואז עלתה במוחי המחשבה שאולי אני לא היחידה שרואה את זה ושבעצם
זה רק עוד שלב באבולוציה, רק שהפעם זה שלב מוזר כי הוא בא בבת
אחת אז הלכתי לאנשים ושאלתי אותם אם גם הם רואים את הקוים, אבל
הם ברחו, חוץ מאדון אחד שקרא לשוטר ואמר לו שיש בעיה
ואני הסברתי שאין שום בעיה ושרק ביררתי משהו, אבל זה היה מאוחר
מדי והשוטר כבר לקח אותי למכונית.
בדרך שמתי לב שהקוים משתנים על פי המצב רוח, ככה נראה לי
לפחות, כי כשהזזתי את היד של השוטר מהשמלה שלי הקוים קפצו מהר
מהר וכשהוא סתר לי כבר לא הצלחתי לעקוב אחריהם, אז ויתרתי. עד
שהגענו לתחנה של השוטרים עצמתי עיניים, כדי לא לראות את הקוים
וגם את השוטר, אבל בתחנה כבר הייתי חייבת לפקוח אותם כי אמרו
לי והתחלתי להכנס ללחץ, זה לא טוב, כי יש לי בעיות מיוחדות
כאלה עם הלחץ דם, אבל כעבור כמה דקות נרגעתי כי באה אשה נחמדה
לעזור לי
וההוא עם הקוים המהירים הלך. הקוים אצלה היו איטיים כמו של
כולם, הנקודה הכי גבוהה לא הייתה רחוקה מהנקודה הכי נמוכה, אלה
היו גלים נורמליים לחלוטין, והיה משהו מנחם בנורמליות הזאת. אז
אחרי שהרגשתי יותר טוב, היא לקחה אותי לחדר ושאלה אותי מלא
שאלות
זה היה די מעצבן כי היא שאלה כל שאלה איזה עשר פעמים, כאילו
אני דפוקה בראש או משהו כזה, אבל לפחות היא האמינה לעניין
הקוים ולא פיפקה בי כמו כל השאר. אז היא הכניסה אותי לחדר לבד,
זה גם היה נחמד, כי הייתה לי פרטיות וזמן לפענח את עניין הגלים
המוזרים האלה.

אז הנה אני יושבת שם, מבעד לסורגים אני מסתכלת על עצמי במראה
וגם לי יש קוים, אבל הקוים שלי לא היו בין האף לפה, אני ממשיכה
להסתכל ופתאום אני מרגישה את ההרגשה הזאת כשאני נלחצת וכואב לי
בצד, הנשימה מתחילה להעיק עלי, והקוים האלה ממשיכים להיות שם,
על הפרצוף שלי, אבל לא כמו של כולם, הם עולים למעלה ויורדים
למטה, הם על כל הפנים, כל כך גדולים וטוטאלים, אני מתחילה
להכנס לעיוות נוסף האשה באה לקחת אותי ועוד אנשים עם קוים באים
ויש הרבה קוים אבל כולם נורמליים ורק הקוים שלי קופצים למעלה
ולמטה ולמעלה ולמטה ולמעלה ולמעלה...
באמבולנס הגעתי למסקנה שבאמת השתגעתי ושכולם צדקו, גם כאב הראש
שלי תרם למסקנה שהוא נדפק בלידה, התחלתי לקלל את עצמי על חוסר
הנורמליות שלי ושוב כאב לי והתפרעתי, אבל הם נתנו לי זריקה,
כשהגענו לבית החולים כבר הייתי הרבה יותר רגועה, ואז סוף סוף
קלטתי שזה טוב שנקודות השיא והשפל של הקוים שלי כל כך
קיצוניות, כי כמו המכונת לב הזאת שעמדה ליד המטה שלי, זה אומר
שאני עדיין חיה והם לא הגיעו אלי.
למחרת על הפרצופים, ברווח בין הפה לאף, כבר לא היו קווים.