כל יום שישי כשגאיה הייתה חוזרת מהגן היו מחכים לה בבית המון
אנשים, שירה ואמא ואבא ויפה ולפעמים גם אני.
מאז שהיא הייתה קטנה אני מחכה לה בבית ושהיא חוזרת היא שמחה כי
היא רואה שכולם בבית.


יום שישי אחד כשגאיוש הייתה בת שלוש היא חזרה מהגן וכולם חיכו
לה בבית אמא ואבא ושירה ויפה ואני לא, רק אני לא.

             

הטלפון שלי צלצל ,הרמתי כשראיתי שעל הצג היה כתוב "אבא בית",
שלום אמרתי ושמעתי את גאיה שלי מיללת בקו השני.
חשבתי שאת בבית היא אמרה לי...
אמרתי לה לא זה השבוע אצל אמא חמודה,מצטערת.
אבל אני רוצה שתהיי פה אני שומעת את הקול הקטן אומר, ציירתי לך
ציורים בגן.
אני מצטערת גאיוש אני אבוא ביום שני.
היא נושמת עמוק ואומרת לי, אני רוצה שתהיי לידי-כמו פעם ואז
היא שותקת ושוב אומרת לי שהיא רוצה שאני יבוא.
אמרתי לה שתירגע ותעלה לחדר שלי ,אמרתי לה שאני אפילו מסכימה
שהיא תשכב במיטה שלי, שאני אפילו מסכימה שהיא תשכב עם הראש
כלפי התקרה ותסתכל כל היום על הכוכב שהיא כל כך אוהבת.
הכוכב שלה,הכוכב של גאיה.
היא אמרה לי בסדר וניתקה, מאז כל פעם שאני לא נמצאת בבית היא
מרימה אלי טלפון ואומרת לי,
אני הולכת לכוכב שלי, ואני לא מצליחה לסרב כי זה הכוכב
שלה,הכוכב של גאיה.

               

היום היא בת 5, גאיה שלי בת 5.
אני כבר לא מחכה לה בבית בימי שישי לא מדי פעם ולא לפעמים, כי
זה יום שישי ויש לי צופים.
יותר אני לא מקבלת שיחות טלפון סתם מתוך געגוע,
יותר גאיה לא מבקשת לראות את הכוכב שלה,
יותר גאיה לא מזנקת עלי בכל פעם שהיא רואה אותי,
יותר גאיה לא מנשקת אותי,ולא מחייכת אליי ולא מחבקת אותי,
אבל הרבה פעמים המבט שלה נתקע בי והוא כועס והוא צועק,
ואני אומרת לה שתלך לכוכב...
ואז היא מסתכלת עליי שוב ואומרת לי בשקט,שהוא כבר לא הכוכב שלה
ושאני כבר לא האחות שלה.