תמיד אומרים לי ש"בבוקר הכל יראה טוב יותר". אני אישית
מעדיפה את הלילה, עם הכוכבים (-ובמיוחד במדבר),  עם החושך, עם
השקט, עם השלווה, עם הרחובות הריקים כמעט, עם עצמי. עם הדאגות
בקשר למה שיקרה למחרת, עם הדאגות בקשר למה שלא יקרה למחרת, עם
הצללים והפחדים, עם רוחות הרפאים. עם שינה, בלי שינה, עם
חלומות, בלי חלומות. עם סיוטים, בלי סיוטים. עם כרית, בלי
כרית. עם שמיכה, בלי שמיכה. עם עצמי.  לבד. לבד מתמודדת עם
בלבול ופחדים ודאגות. ואז בא הבוקר, האור הראשון. הכל לא נראה
טוב יותר, דווקא שגרתי למדי. הבוקר מבריח את הכוכבים, את
החושך, את השקט, את השלווה. . . ממלא את הרחובות באנשים. . .
ומשאיר אותי רק עם הדאגות בקשר למה שיקרה במשך היום, עם הדאגות
בקשר למה שלא יקרה במשך היום, עם הבלבול  - ועם הפחדים.
ועם קערת קורנפלייקס עם חלב, מול הפרצוף.