בחופש הגדול שבין י"א לי"ב החלטתי שאני לא ממשיכה ללמוד החלטתי
שאני אעבוד אחסוך ואסע לטייל עם דני.
דני היה החבר הכי טוב שלי כשהייתי בכיתה יא, הוא אהב אותי הוא
ליווה אותי ותמיד היה לצידי ובגלל זה, זה נראה לי הכי נכון
שבעולם שאם דני נוסע לטייל בדרום אמריקה אני נוסעת איתו.
עבדתי וחסכתי כסף לטיול הזמנו כרטיסים ארגנו ניירות היה לנו כל
מה שצריך.
דני התרגש מאד שאני נוסעת איתו.
דני נולד באורגואי ,הוריו נפטרו כשהיה ילד קטן, הוא עלה לארץ
עם אחותו כשהיה בן 13, הם הגיעו לארץ עם עליית הנוער.
אחרי הצבא עבד וחסך כסף לטיול שורשים.
כשהוא סיפר לי על הטיול ישר הצטרפתי לתוכניות שלו והוא התרגש
שאני אהיה שותפה לטיול הזה.
אבל זה לא יצא. דני נסע לבד, דני לא חזר מעולם.
דני מת.
ביום שלישי דיברנו בטלפון הוא היה בשדה, הוא התרגש והתאכזב מזה
שאני לא איתו, הוא רצה שאצטרף לטיול הזה שאחלוק איתו את העבר
שלו ושנצעד יחד לעתיד, דיברנו צחקנו ואפילו בכינו בשיחה ההיא
ונפרדנו עם הבטחה שניפגש, הוא עלה למטוס והמריא לניו יורק
המטוס עשה עצירת ביניים בהולנד. הוא התקשר אלי ואמר שהוא כבר
מתגעגע.
מה זה הגעגוע הזה?
עד היום לא הבנתי אותו.
ושוב הוא מיהר כי המטוס צריך להמריא ושוב נפרדנו ומאז לא שמעתי
ממנו.
כמה דקות אחרי המטוס התפוצץ, דני מת.
אני אומנם חיה
אבל בפנים יש חלק מת.
דני שהיה לי חבר,
שהייתי לו חברה
דני שפשוט היה,
מת.