אהבה... תהיתם פעם מאיפה היא באה?
מן חוש כזה שפשום נמצא שם,
הרגשה חזקה שמתקיפה אתכם
משתקת ומשאירה אתכם חסרי אונים,
אני מעולם לא למדתי לאהוב.
אני מניחה שכך כולם אבל עדיין...
אני מרגישה שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב
אם היו נותנים שיעורים על איך לאהוב.
האהבה היא לא בשבילי, זו המסקנה שלי.
לשנוא, לשנוא זה כל כך קל... מעין דרך להגן על עצמנו אם תרצו.
מן תחושה כזו של עוצמה פנימית.
אבל אהבה... קשה לי להגדיר, מה הטעם באהבה בכלל?
אחת ממגרעותיו הגדולות של האדם.
משתקת את כל שאר החושים, כמו מעין וירוס קטלני שמתקיף את מערכת
החיסון הטבעית של הגוף.
אני בחרתי לא לאהוב... לא אכנס למעגל הזה.
לעולם לא אתן לעצמי להגיע לכך.
אבל נראה שזו לא בחירה שלי...
כי שוב הרגש הארור מתקיף אותי, מישהו מבין או שומע אותי שם
למעלה? ככל שאני מזלזלת באלים,
אם אתם שם אני מכריזה:
אין לי טעם באהבה.
איני מדברת על תשוקה או תאווה מינית כלשהי,
רק הרגש כשלעצמו.
אותו רגש שגורם לאבד כל קשר ישיר עם המציאות,
כל שליטה עצמית.
וחומת השנאה שפיתחתי כל כך הרבה זמן
מתמוטטת בן רגע  מול אבן הרגש הזו שנזרקת הישר למרכזה.
אין לי צורך בזה... לא רוצה. זה מקרב אותי כל כך לאנושיות שאני
מזדעזעת להיות חלק ישיר ממנה.
אני חושבת שהיינו מסתפקים כולנו בתאווה,
בלי שום צורך לרגש הנוסף והמיותר הזה.
אני מכריזה בשנית שאין לי צורך בו!
ושוב הוא מתקיף אותי ואין לי את הידע או הכלים להתגונן בפניו.
אהבה נוקשת על דלתי בשנית, ואין לי ברירה אלא לענות.