הבוקר אני משכנעת את עצמי  שזה לא קרה...הוא לא נגע בי, זה לא
יכול להיות שאני נתתי לו! אני יודעת שכן, שאני משקרת לעצמי
ומעוורת את עיני בשביל שאוכל לישון בלילה, בשביל שלא אצטרך
לחלום את עצמי שוב ושוב בסצנה הזו - יושבים במכונית שלו, רון
מלטף את השיער שלי ליד האוזן ואני מתמכרת למגע שלו מתוך איזו
חולשה, מתוך חסר גדול.
הכל התחיל כי אני טיפשה,כי אני לא יודעת להעריך את האוצר שיש
לי בידיים ולשמור עליו כמו שצריך,כי אני רואה את נדב בצורה
מובנת מאליה כ"כ...
תשעה חודשים היינו ביחד ותשעה חודשים השארתי את היצר הנוראי
שלי להרס עצמי קבור עמוק, יחד עם הזכרונות הסובלים של כתה ה',
הזכרונות של יום המוות של אבא שלי. יש לי בפנים מן פינה כזו
שבה אני שומרת את כל הדברים שאני לא רוצה שיפריעו לי בחיים.
אני קוברת אותם ומקווה שהם ישארו שם. אני יודעת שזו תקווה
ילדותית אבל היא מה שנותן לי את הכוח להמשיך הלאה כי אם לא
הייתי מקווה שהיא תישאר סגורה  לא הייתה לי שום סיבה להמשיך
הלאה ולצבור עוד ועוד דברים שאני לא רוצה...
הוא ליטף אותי ליד האוזן ולמרות שהמגע שלו היה מחוספס ולא נעים
התמכרתי לבגידה, וחיכיתי לעוצמה שבדחיה, חיכיתי להיות בעלת
הכוח, זו שאי אפשר לפגוע בה, זו שפוגעת. אף פעם לא הייתי זו
שפוגעת-תמיד פגעו בי.
אבל כשהגיע הרגע שהייתי צריכה להפעיל את הכוח, כשהוא שלח את
היד לאוזן שלי, לא ידעתי איפה למצוא את הכוח שחיפשתי. יש לי
הרבה מגירות ופינות בגוף ובכל אחת מאוחסנים חוויות ותחושות
ורגשות ואת הכוח לא הצלחתי למצוא באותם רגעים. במקום הכוח
הגיעה ההתמכרות והגיעה התחושה של אין האונים שתוקף אותי בכל
פעם שאני מאבדת משהו חשוב.
באין אונים הזה אני מתורגלת היטב ולכן הוא היה זה שצץ במקום
הכוח שחיפשתי...
את נדב הכרתי שנה לפני שהתחלנו לצאת, אז לא רציתי אותו כי
רציתי מישהו אחר, ואז הייתי לפחות ישרה מספיק בשביל לומר לו את
זה, למעשה אני חושבת שמעולם לא שיקרתי לו, לא שקר כזה שנועד
בשביל שיחשוב שאני מה שאני לא או שיאהב אותי שלא כמו שאני.
לאחרים שיקרתי ככה, גם לרון.
תשעה חודשים שאני קוברת את ההרס העצמי ובערב אחד,הוא קם ומשתק
אותי. הוא יותר חזק ממני ואת זה אני יודעת כבר מזמן אבל הייתה
תקופה, הזמן שלי עם נדב, שחשבתי שאני יכולה לפחות להשוות אתו
כוחות, שאנחנו נמצאים בנקודה שבה אף אחד מאתנו לא מנצח, הודפים
זה את זה ונשארים,תשעה חודשים,באותה נקודה.
ואז רון נגע בי ואני לא אמרתי לא ואני נתתי לו להמשיך ללטף את
השיער שלי והרגשתי את הידיים שלו יורדות מטה,לעבר החזה,שומעת
את הנשימות הכבדות שלו שהולכות ומקבלות כובד ככל שהוא יותר
נוגע, מריחה את האפטרשייב שלו,לא אוהבת את הריח ומנסה לעמעם
לפחות את כל החושים שלי שמרגישים בנסיון נואש למצוא את הכוח.
הטלפון ההוא שם קץ לכל המצב הנואש הזה ולא אהבתי את אמי מעולם
יותר מאשר באותו רגע,כשהיא שאלה אותי בכעס איפה אני. פתאום
מצאתי אותו, את הכוח, אבל לא הפניתי אותו לכיוון הנכון. צעקתי
עליה שאני לא ילדה ושמותר לי לבלות עד מתי שאני רוצה וניתקתי
את השיחה.
"ענת אני רוצה אותך" לחש לי רון לתוך האוזן,מוסיף ליקוק קטן,
"אני מת לשכב אתך". ואז זה בא,וידעתי פתאום מה לעשות, ורק
רציתי את נדב שם שיחבק אותי בחיבוק הדובי שלו ופשוט התנערתי
מהאחיזה של רון ופרצתי החוצה,לא אומרת שלום, לא מביטה לאחור,
מתנשפת בכבדות ורק מתפללת שאוכל להמשיך לרוץ... הוא יצא מהרכב
וצעק לעברי, לא שמעתי את מה שצעק, הדופק שלי השתלט על הכל והיה
הדבר היחיד ששמעתי. לא הסתכלתי אחורנית לראות אם הוא נכנס
למכונית ורק כששמעתי את רעש המנוע הבנתי שהוא הלך, הבנתי שאם
הרחוב שלי היה דו סיטרי אולי הוא היה מסתובב ורודף אחרי אבל
בגלל שיש רק נתיב אחד ברחוב הזה,הוא פשוט המשיך הלאה, אולי
מחפש את הקורבן הבא אולי מחפש את עצמו.

והבוקר התעוררתי והבטתי בחלון החדר שלי, מחפשת שרידים לפחד של
אתמול שגם אותו הכנסתי מיד לפינה הנסתרת, אולי התגריתי בפחד
כשחיפשתי אותו שוב אבל הוא לא בא, ידעתי שעברתי משהו ומעבר
לזה-השתנה בי משהו. יותר אני לא אחפש,עכשיו צריך לשכוח...