איתי - פרק א'

הכל התחיל בגלל גדי, זה תמיד משהו שנגמר עם בחור אחד שגורר
התחלה עם בחור אחר, גדי היה כל מה שמאי חיפשה בבחור, זו הייתה
הפעם הראשונה שהיא נתקלה במישהו כזה, היא הרגישה כמו שלא
הרגישה מעולם ולכן עד כמה שההיכרות ביניהם הייתה קצרה, ההשלכות
שלה היו גורליות, אולי אפילו הרות גורל. שבוע לאחר הסיום, שיר
החליטה שהיא לוקחת על עצמה את המשימה הקשה ליישום - "העלאת
המורל של מאי" ומאי הסכימה, מה גם שהיא הרגישה מיצוי טוטאלי של
תהליך ההתאבלות על גדי, והטישו כבר מזמן נגמר. רגע לפני ששיר
הגיעה, חשבה כבר לבטל את הכל, היא הרגישה שהיא לא חברה טובה
ביום שכזה, אבל כששיר כבר הייתה מחוץ לבית, וטלפנה להגיד שעוד
שתי דקות היא למטה, לא היה לה לב לתקוע ברז, היא לא טיפוס כזה,
גם לא ברגעי העצב הגדולים שלה.

שיר, שנחשבה ידוענית לענייני הלילה, החליטה שאת הערב יתחילו
השתיים במקום הכי חדש ונחשב, נכון לדקה ההיא בתל-אביב, ה-Rain,
כיאה לעונה הגשומה. הן שתו סיידר חם עם קינמון, מאי שפכה את
ליבה בפני שיר, סיפרה כי גדי היה ממש כל מה שהיא רוצה בגבר
שלה, שיר שאלה אם היא אי פעם תתפשר ומאי ענתה לה שלא ושמצידה
להיות לבד לנצח במקום לרדת בדרישות, ושאם יש משהו שהיא מסיקה
מההיכרות שלה עם גדי זה שמה שהיא רוצה ויכולה לבקש עבור עצמה -
הוא ה-כ-ל!

אחרי שעתיים של "קידוח" נשי, יצאו מפתח הפאב והחלו עושות את
דרכן הביתה. באמצע הדרך ביקשה שיר להראות למאי עוד פאב נחמד,
חדש ונחשב ומאי שעוד לא התעייפה מידי, הסכימה לנסות עוד מקום,
חשבה, כך תוכל לעשות V ברשימת מקומות הבילוי אותם הכירה. הן
נכנסו ומייד עלו לקומה השנייה, שם המתינו עד שיושיבו אותן
במקום פנוי, ובזמן שהן ממתינות החל גברבר אחד ליד הבר לקשקש עם
שיר, ומשם הדרך לישיבה על הבר בחברתו הייתה קצרה מאד, מאי
הזמינה לה סלט ירוק עם מנגו, והטילה את יגונה באכילה. בשלב
מסוים הצטרף אליהם גם שליש מבעלי המקום - גיא אחד ואלו הפכו
לרביעייה עליזה, הגברים שאלו לשמות הבנות ומכיוון שרק שיר
ענתה, החלו לקרוא למאי "הארנבת" כיאה למלחכת עשבים שכמותה.
לאורך כל הערב גולל הבחור הראשון את סיפור החיים המרתק שלו,
הנישואין שלו, הגירושים שלו וביניהם אנקדוטה "משעשעת" על קניית
מעיל הדולצ'ה וגבנה שלו באמסטרדם ב6700 - שקלים חדשים, מצא לו
את מי מרשימים עם כסף, "המעיל רדף אחרי, לא יכלתי לומר לו לא"
בישר לבנות שניסו ככל יכולתן להסתיר את התדהמה. גיא לעומת זאת
ניסה לשווא לגנוב את תשומת ליבה של מאי כשהוא אומר לה מידי פעם
"נו ארנבת, אולי תספרי משהו על עצמך?" וזו בישרה לו בחיוך
מבויש כי לארנבת יש לב שבור, למרות שזה היה נכון, אילו הייתה
חפצה בו הייתה יכולה לוותר על שברון הלב לדקה או שתיים, אבל
היא כמובן לא רצתה.

ביום למחרת - שישי, אימא של מאי הציעה לה לערוך קניות יחדיו,
בערב תוכנן אירוע - מסיבת הפתעה לכבוד יומולדת החמישים של אחד
מחבריהם הטובים של הוריה והיא הייתה אמורה להראות נוכחות, אז
בגד חדש היה המינימום הנדרש. במשך הבוקר הן מצאו את עצמן
נכנסות ויוצאות, בידיים ריקות, מכמה וכמה חנויות ורגע לפני
שנטשו את הרעיון לגמרי, נכנסו לחנות אחרונה, מאי שלפה חצאית
וגופייה, מדדה וקנתה. כשהגיעה הביתה גילתה למרבה הפתעתה את
המידה של החצאית - 36. היא לא זכרה מתי לאחרונה לבשה מידה כזו
- אולי בלידה שלה או במקרה הכי טוב כשהייתה בכיתה ו' ,ובליבה
הדהד לו משפט אחד "אני אולי לבד, אבל אני חתיכה".

כיאה לסופשבוע של שיפור מצב הרוח, את הצהרים שלה אכלה עם עוד
חברה, לשם שינוי בבית קפה ביפו, והאמת שלא יצאה כלל מגדרה
מהמקום, אולי בגלל אוסף החתולים שטייל לו בין השולחנות
בחופשיות מופרזת, אולי בגלל האוכל הלא מושקע שהגישו, ואולי
בגלל עודף המלצריות הלבושות בבגדי יד - שנייה, ופונפונים
מוזרים על השיער, כאילו מגזימות בהפגנת הנון-קונפורמיזם שלהן.
היה דבר אחד שהיא הצליחה לחבב בבית הקפה הזה וזה היה החיוך
שלו. כמובן שהיא זיהתה אותו, בעידן המדיה המפותח יתר על המידה
בימינו קשה היה לפספס, את הנוכחות הבולטת שלו, מה גם שהוא כיכב
בהצגה האהובה עליה מכל, נכון לשנה הזו - "אנחנו", אבל פתאום שם
בבית הקפה הוא נראה אנושי, רגיל וחייכן - אם יש משהו שהיא אהבה
זה בחורים חייכנים וצחקנים, ובמיוחד הוקסמה מהמבט ההמום שתקע
במלצרית קופצנית שנחתה על החבר שהיה במחיצתו, עת שאכל להנאתו,
הוא היה נראה כאילו שואל את עצמו "מה הסיפור שלה שהיא מתנהגת
כמו תיש בר?" ובליבה חשבה מה יאמר על ארנבת עם לב שבור כמו
שלה, אבל מהר מאד התעשתה שהרי היא מעולם לא רצתה להיות חלק
מעולם הזוהר, זה לא דיבר אליה, היא הייתה בנאדם פרטי ואהבה
זאת. אפילו את כל הדברים שפרסמה עד כה פרסמה בשם פסאדונים.
יכול להיות שדמיינה לעצמה שראתה אותו מחייך לעברה שם בקפה, אבל
כשחזרה הביתה הרהרה בליבה ותמהה על קנקנו - הייתכן שגם הוא כמו
כולם? רגיש, עצוב, מחייך לבחורות, בנות תמותה, כמותה או שמא
הוא celeb הפועל לפי הספר, מגיע לכל הפתיחות והאירועים
כשדוגמגישה מונחת בביטחון על זרועו. בדרך הביתה סיכמה עם חברתה
שלהיות חברה של כוכב זה לא her cup of tea.

לפנות ערב הסכימה לצאת לאיזה בליינד דייט שסידרו לה ותוך חצי
שעה הייתה כבר בדרך הביתה, מחייגת מהייאוש את המספר של גדי, רק
ששנייה לפני כן הספיקה לעצור את עצמה מלבצע פשע כה חמור,
והמשיכה בתוכנית המקורית שלה להערב, להכיר את החבר החדש של
רונית - החברה הכי טובה שלה, שהתברר כבחור חביב ואסרטיבי,
בדיוק מתאים לרונית. לאחר המפגש, פנתה לבית הוריה הסמוך,
למסיבה המאורגנת "היטב", אבא שלה ביקש שתעזור בלהרקיד את החברה
הגריאטריים שלהם, ותוך רבע שעה כולם היו על הרגליים. לפחות
בחלק מהמטרות שהיא מציבה לעצמה היא מצליחה לעמוד, סיכמה. בשלוש
בבוקר חזרה הביתה לתל-אביב אחרי ערב ריקודים סוער.

בבוקר שבת, התעוררה מאוחר, ברגע נדיר של אומץ לב, הרימה את
השפופרת של הבזק שלה, חייגה אחד ארבע ארבע, למוקדנית אמרה "אני
רוצה בבקשה את הסלולרי של איתי פרבר" רשמה על נייר את המספר,
לקחה את ה -laptop שלה לידיה והתחילה להקליד.

                               איתי - פרק ב'

משסיימה לכתוב את שארע לא ידעה מאי מה עליה לעשות עם המוצר
המוגמר, היה רק דבר אחד שהיה ברור לה לחלוטין - היא חייבת לתת
לו לקרוא זאת. ובתקופה בה האינטרנט מככב בכותרות, בין אם לטובה
או לרעה, לא היה קל מכך, רק איך תשיג את כתובת האימייל שלו, יש
לו אחת בכלל ? זאת הייתה החוליה היחידה שחסרה. גם לבעיה הזאת
מצאה פתרון - היא פשוט תבקש אותה ממנו, ואם יענה בשלילה, זה
יהיה הסוף.

ביום שבת בערב ניסתה את מזלה, בידים רועדות היא חייגה את המספר
שלו מהמכשיר שלה, אחרי כמה צלצולים ענתה המזכירה האלקטרונית
שלו, זה אכן היה הוא, היא הצליחה לזהות את קולו, לרגע הפכה
מארנבת לדג ומייד ניתקה (ממש גן חיות). מאוחר יותר שוב ניסתה
את מזלה אך לשווא. מאי הבינה שיהיה עליה לתקוף את הנושא מכיוון
אחר שכן הוא וודאי אינו עונה לכל שיחה ממספר שאינו מוכר לו,
אולי אפילו יש שמטרידות אותו. מחשבה קצרה הולידה את הרעיון הבא
- היא תשאיר לו הודעה ותספר לו שהיא מעונינת לשלוח לו מייל,
וודאי יסכים חשבה, הרי לא היה בזה כל פסול.

וכך היה: ביום ראשון בבוקר, השאירה לו הודעה: "הי איתי, אני
מאי, אתה לא ממש מכיר אותי, אבל אני רוצה לשלוח לך משהו, לא
וירוס, באימייל, אם אתה מסכים אז תטלפן ואם אני לא אענה אתה
מוזמן להשאיר לי הודעה עם הכתובת, תודה ויום טוב". למרבה
ההפתעה, הוא חזר אליה לאחר מספר דקות, הוא נשמע בסדר, שאל מי
היא ולמה ואיך אבל היא לא רצתה לנדב מידע, כי רצתה שיקרא, לשם
כך התכנסנו כאן היום, לא? לאחר שהשתכנע בטהרת כוונותיה, הקריא
לה את האותיות של הכתובת האלקטרונית שלו "...i t a y" ,ניסה
שוב להוציא ממנה אינפורמציה כלשהיא אך היא אמרה לו: "אם יהיו
לך שאלות, אחרי שתקרא, אתה מוזמן לטלפן, בשמחה אדבר אתך אז".
וכך נחתמה השיחה.

לאחר ששלחה לו את הסיפור לכתובת האימייל, התחבטה בתוכה האם היה
עליה לעשות זאת או לא, הרי היא כלל לא הכירה אותו, לא ידעה מה
הסטטוס הנוכחי שלו (האם זה בכלל משנה), אולי הוא יכעס, ייעלב,
או יתעלם לגמרי, אבל בטלפון נשמע רגוע, כאילו קשה יהיה להוציא
אותו משלוותו. טוב, עכשיו זה היה מאוחר מידי. את שנעשה, לא
ניתן היה לשנות.

בצהרים הלכה לאכול, כמו כל יום, בחדר האוכל של החברה, וכשחזרה
שמעה צלצול שלווה בשם שלו, אותו הכניסה לזיכרון, רק כמה דקות
קודם לכן, על הצג. מאי ענתה, איתי התחיל להגיד כל מיני משפטים
שיצרו ערבוב שלם של שאלות ותגובות שלו על שקרא, שאל "למה, ומי
את ?" ו"נהנתי לקרוא ואני המום" וכולי, היא ניסתה לעזור לו
לעשות קצת סדר בבלגאן ונידבה עוד ועוד פרטים על עצמה, כדי
לשפוך קצת אור על העניין. הוא מצידו, למרות שלא רמזה לו, בישר
לה שהוא בדיוק אחרי פרידה והוא לא ממש יוצא עם בנות והיא אפילו
לא ידעה אם היא הייתה רוצה לצאת איתו, זה היה מסובך גם עבורה,
כל הסיטואציה שנוצרה, אפילו אם נוצרה באשמתה. אם זאת, חשבה
לעצמה שהוא נשמע ממש חמוד, לפחות בטלפון, הם דיברו על ההצגה
קצת, על אותו יום שישי בו נפגשו בקפה, הוא לא הצליח להיזכר מי
היא, והיא לא ידעה אם זה היה דבר טוב או רע, כנראה שהיא דמיינה
אותו מחייך אליה. היא רצתה לספר לו על הסרט הצרפתי הנפלא שראתה
בשבת - "אמלי" ואיך הרגישה לרגע כמו הכוכבת של הסרט, אחת
שחולמת חלומות בהקיץ ואפילו גורמת להם לקרות, אבל הוא היה חייב
ללכת לחזרה, היום הוא מופיע, ואפילו רונית הולכת לראות את
ההצגה היום, בהמלצתה כמובן (כבר מזמן היו צריכים לתת לה אחוזים
מהרווחים). היא אמרה יפה שלום, קראה לו ילד והוא ביקש לתקן
אותה "אני כבר איש", הוא לא הבטיח שיתקשר אבל אמר לה "עוררת את
סקרנותי, אני חייב להודות" וניתק.

לאחר כמה שניות טלפן, כנראה חש געגועים עזים, כיסופים של ממש,
חשבה לעצמה, הוא שאל אותה שאלה מוזרה: "האם את תמיד עונה במספר
הזה?" ומכיוון שלא ממש הבינה מה הכוונה ענתה לו שייקח את
הטלפון שלה בבית ושהוא מוזמן לטלפן גם לשם. או שלא. מה שבטוח
אולי.