תמיד רבו, אם אפשר לקרוא לזה כך. הוא חזר הביתה עצבני, לפעמים
גם שיכור. הוא צעק עליה, ואמר שהכל באשמתה. הוא גם הכה אותה
פעם אחת. הוא הוציא את חגורתו ממכנסיו והצליף בה. היא בכתה.
היא החלה לצעוק לעזרה והוא הצליף בה חזק יותר. הוא סטר לה גם
כמה פעמים. לאחר מכן הלכו לישון יחד, כאילו כלום. רק פעם אחת
זה קרה. ואז עוד כמה פעמים. ואני התבוננתי מהצד, ושנאתי אותו.
התבוננתי וסבלתי.
אבל לא הייתי מעורב. רק פעם אחת. הוא התקרב אליה והתחיל להוציא
את חגורתו. "הילד הפריע בשיעור ורשמו לא הערה ביומן!" פלטה
במהירות, כמו ילדה שמלשינה על מישהו. במקרה זה היה על הבן שלה.
הוא ניגש אליי ומבט מוזר בעיניו. דקות אחדות לאחר מכן מצאתי את
עצמי שוכב על המיטה כשהוא מצליף בי בכוח. הכאב היה חזק. בכיתי
וצרחתי. לאחר-מכן הוא עזב אותי, ואני רצתי להתחבא מתחת לשולחן.
התכנסתי בתוך עצמי ונרדמתי. רק פעם אחת זה קרה. ואז עוד כמה
פעמים. הגב שלי היה "צבעוני". כבר לא היה איכפת לי. ההצלפות
שלו הפכו לשגרה. לא פניתי לאיש. פעם מזמן, אבא אמר לי "אתה
גבר" ככה הוא אמר, "גברים לא משתפים אחרים בבעיות שלהם, הם
מטפלים בהן לבד". ככה הוא אמר לי. ואני הרי לאבא תמיד מקשיב.
וזה בדיוק מה שעשיתי, טיפלתי בבעיות שלי.



ב12- למאי התפרסמה הכתבה הזאת בעיתון:
ילד רצח את אביו ואמו שהתעללו בו.
הילד המדובר שפך על הוריו מיכל של חומר דליק
והדליק אותם. מסתבר כי הוריו התעללו בו מספר שנים.

והילד הזה הוא אני