בשקט שיש
כל הזמן הזה
בלילה
בשקט שנעלם עם האור
ומביא איתו את הבשורה של הים מרחוק
רואים את המראה שמזמן איבדה את יופיה
שכבר לא רואים בה יופי
רואים בה כאב של אנשים
שמעולם לא אמרו דבר
ומעולם לא הספיקו להגיד את מה שהרגישו
וכבר הזמן הזה לא נחשב בשבילהם
והם איבדו כל צורה שניתנה להם
ורק בלילה שיורד הם יוצאים חסרי צורה מהמקום החסר הזה
ובאים למקום אחר שבו כאילו לא חסר שום דבר
אבל בעצם כולם שם כבר אבודים חסרי צורה
ואפילו החלל כבר מתעלם מהם
אבל הם ממשיכים ללכת ככה כל הזמן כמו רוחות
ומצפים מהשאר להתעורר