אני כותבת את דבריי בלהט הרגע. ידי רועדות והכאב הזה של ההחמצה
והאכזבה שורף לי בלב בהרגשה מוכרת. הרבה יותר חזקה הפעם.
אני שונאת אותך
אני שונאת אותך
אני שונאת אותך
כי אני כל כך אוהבת אותך.
הלב שלי סדוק, מרוסק לרסיסים קטנים של הלקאה עצמית. אהבה
שנשברו כנפיה. אהבה שיותר לא תרחף בשמיים, שלפעמים, היו רק
שלנו, זרחו רק בשבילנו, בכו להמתיק את הדמעות. אהבה שלא תחזור
ולא תהיה כמותה בעולם.
הטעם של השפתיים שלו שונה מהטעם שלך. אתה היית מתוק יותר. ידעת
יותר. איפה אתה עכשיו איתי? איפה אני ולמה לעזאזל אתה לא איתי?

כואב לי, הדמעות הפכו לחברות נפש. אני לא גיבורה, אני ילדה
קטנה ואני מצטערת על כל מה שקרה. מצטערת שהכרת אותי בכלל.
הלב השבור שוב לא יתאחה, ההתעסקות הבלתי נדלית עם אחרים איננה
מרגיעה אותי, להיפך.
אמא מתרעמת על האנשים שנכנסים ויוצאים את ביתי. שואלת בחשש
"איפה איתי?" ואני, עדיין לא אמרתי לה. פוחדת לתת לעניין נופך
מציאותי.
מה עשית לי איתי? איך יכולת לעשות לי את זה?
אני יודעת שאהבת אותי, אני יודעת. ואולי אני הגזמתי יותר ממך?
פגעת בי. ניפצת אשליות ילדותיות. עכשיו כשאנחנו כבר לא ביחד,
אני יודעת שעשיתי טעויות. אני מבינה אותך יותר ואת עצמי פחות.
אני אוהבת אותך יותר ואת עצמי פחות. השתניתי. התבגרתי אולי?
אולי לא. כנראה שלא. אבל תפיסותיי השתנו. כל אידיליה שהייתה לי
ניסרתי במסור. לא יכולה להתנתק מהזכרון. מהשפתיים שלך,
מהעיניים שלך, מהמגע של האצבעות שלך על בטני. אני מפרפרת,
גוססת, מתבוססת בדם של חרטה ומציאות.
ודווקא עכשיו, דווקא עכשיו כשאני יודעת שטוב לך, לילותי מחוסרי
שינה. דווקא עכשיו כשהראש אומר שהיה זה הדבר הנכון לעשותו, אני
נסדקת. קוראת את המכתבים שלך בכל לילה, הכתב הילדותי שלך מתעגל
לנגד עיני, מרגיע אותי, שומעת את הדיסק שלך, מדמיינת שאתה עוד
אוהב אותי, שאתה סולח, מחבק אותי בשקט.  מסתכלת על דמותך מביטה
בי באהבה מהתמונה שלך. ואין לנו אף תמונה ביחד...
אתה כועס, מסתגר. אולי סוף סוף הבנת שהגיע הזמן להכנע, לוותר,
שהיית טיפש, שאהבת יותר מדי את הבן אדם הלא נכון...
אני חושבת עליך איתה. מקנאה בה, מייחלת לה שלא תעשה את הטעויות
שאני עשיתי. מקווה שתדע אושר. אושר...
שוב דמעות. משתעלת. בא לי לצרוח. עולם מזדיין.
שוב לא נחגוג יחדיו ימי הולדת, לא תשתכר איתי ב-18.1, לא אוכל
לצעוק כמה אני אוהבת אותך בשנתיים שלנו, לא נעמוד חבוקים
בבקו"ם בתל השומר עוד חצי שנה בדיוק, לא תתקשר אלי רק כדי
להגיד לי "יעלי, אני פה, בואי תפתחי לי". אתה יודע, ריף מתגעגע
אליך.
גם אני מתגעגעת אליך. מחפשת תרוצים לשמוע את הקול שלך. כשאתה
עונה, מבינה שאתה כבר לא שלי, התכווצות, מלווה בדקירה אימתנית,
בצד שמאל של החזה.
עד השמיים, עד אינסוף, זה כבר בלחישה, שלא תשמע, שלא תדע, שלא
תתעצב, שלא תכעס.
השיר שלנו ברקע. כנראה פעם אחרונה שאשמע אותו במודע. חששות
מכרסמים בי, אבדת לעד.
אתה פועם בכל צעד שלי, הרגעים הכי יפים הם חסרי משמעות בלעדיך.
בלי העיניים המדהימות שלך, בלי החיוך המקומט.
איך, איך הגעתי למצב שאני כל כך זקוקה לך? כמו נרקומנית בגמילה
אני נופלת אל תוך תהום חשוכה של בדידות, וזה לא משנה מי עומד
לצדי, אתה לא כאן, וזה הטעם היחיד שצורב בפי.
מאוחר מדי מבינה שזה לא היה הרגל, שהייתה זו אהבה. מאוחר מדי
להשכיל ולהתחרט, להבין שהייתי נותנת הכל בדיעבד כדי להישאר
איתך ביחד, גם את הנפש שלי.
לב שבור, ידיים רועדות. לשמוע את הקול שלך ולהתפורר. לדעת שזה
באמת נגמר, למות על חרב אהבתנו.  
אתה ממשיך הלאה. בלעדי. גוף אחד שהתפרד.
החיים שלי לא ישובו לקדמותם. השמש שלי שוב לא תהיה צהובה.
אין לי טעם לחיים בלעדיך. הייתי טיפשה להשלות את עצמי שאני
אתגבר, לחשוב שאדע שוב אהבה מהי. אני נכנעת לבדידות שלי,
מתפרקת לניכור שלך. לא אפגע בך יותר, מבטיחה להתרחק, גם אם זה
יעלה לי בחיים.
אני מזילה דמעות על התקווה שנגוזה, על הילדים שלא יהיו לי
איתך, על האהבה שלא עשינו.
אני מרגישה צורך עז לבקש סליחה.
אני חושבת עליך. תמיד אוהבת אותך.