זה החומר אהובתי,
זה הבצק המתוק,
ממנו רצינו שנינו ללוש
את קלסתר אהבתנו.
זה החוץ הקרום הפריך השחום,
המגרה כל כך,
שכל נגיסה שלך
מפצחת עוד איזה פחד
בו נוגסים אנו יחד.
זה הפנים יקרה יקירה,
לבן חם וריחני,
ממנו חלמנו לבצוע עוד יום,
עוד לילה אהובתי.
ואני מצטער יקירה
התנור הזה כבר קר
ובו אני שב מדי ערב לרדות
בשתי ידיים עייפות
את לחם הבדידות המר
ומדי שחר את פורסת
את כל שאהבנו לפרוסות,
מכינה לי כריך
בו שתי פרוסות כאב עבות
מריחה דקה של זכרונות
בעטיפה דקה כורכת
כריך של כאילו ולשווא
ולידו לי עורכת רשימת קניות
של מה שאהבנו שאולי עוד נאהב
מצטער יקירתי ואף את מצטערת?
במקום לנשוך מן הלחם החם הטרי
ידעתי אני רק לנשוך בבשרי
ולשאת לצידך את שגעוני ולמצער
ולמרפא.
לתת רק ביין את עיני את יגוני
זה עבר זה נגמר את אומרת
שוב לא ננגוס יחד את
קצה הנשיקה
או חלה לשבת הזרועה
זרעי חום ותשוקה
זה התנור כבה ותודי
לא רדינו ממנו המון אהבה
רק מצעד אשליות
כמו לחמניות מתוקות
לחמניות של רגע
נלעסות קרות כשערב יורד
בפנים אטומות
פרוסות כבוד אחרונות
ואני לפריו של התנור הזה
כבר איני חרד.