היא לא ידעה איך היא הגיעה לשם, אבל היא פשוט הייתה שם. היא לא
זכרה שהיא נרדמה, היא לא זכרה שהיא הלכה- אבל היא עדיין הייתה
שם. באותו מסדרון אפל ולח, עומדת לבדה בחשיכה. היא ידעה שלא
בטוח שם, היא הרגישה סכנה, אבל לא ידעה לאן ללכת. ואין שם למי
לפנות. זוהר הקטנה עמדה לבדה.

ופתאום- הם הגיעו. הקולות הרועמים עם הצחוקים המרושעים. זוהר
הקטנה התחילה לברוח. לאן?- היא לא ידעה.
רחוק. הרחק מהקולות. הקולות שהגיעו מאחוריה. זוהר הקטנה הרימה
את רגליה הקטנות, אימצה את ריאותיה הקטנות. רצה בתוך
המסדרונות. מסדרונות אפלים. מסדרונות רועמים. מסדרונות
בודדים.

אבל הם התקרבו אליה, היא ידעה. הם הגיעו אליה, הקיפו אותה.
כיתרו אותה, דוחקים בה. זוהר הקטנה פתחה את פיה הקטן וצעקה.
אבל איש לא שמע אותה. והקולות היו עדיין כאן. היא ניסתה
להסתתר, להתחבא, להיעלם- אבל הם מצאו אותה.

זוהר הקטנה התכווצה מפחד, ישבה רועדת בפינה.
'מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?' 'מה את רוצה לעשות כשתהיי
גדולה?'- הקולות רדפו אותה, דוחקים אותה לפינה, צוחקים בפראות.
'מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?'

אבל זוהר היא קטנה. יש לה עוד הרבה זמן. "אני קטנה מידי!" צעקה
זוהר "אני קטנה מידי..." חזרה ולחשה. והקולות לא הפסיקו,
גורמים לרעד בכל גופה הקטן. והיא בודדה. "אני קטנה מידי", היא
יבבה.

ולפתע- שקט. דממה.

זוהר הקטנה הרגישה לפתע חום, שלווה. הקולות הרועמים דממו. היא
פתחה את עיניה הקטנות והרימה את מבטה.

זוהר הגדולה עמדה מעל זוהר הקטנה, חיוך זוהר על שפתיה, מבט
מבין בעיניה. "מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?"