היא הביטה בשעון בחלחלה ונזכרה שהיא מאחרת. עוד מריחה אחרונה
של ליפסטיק, סידור אחרון של השיער- ולדרך. היא לקחה את מעיל
העור החדש שלה. 'הוא בטח יאהב אותו', חשבה לעצמה. היא התעטפה
בהתפנקות והמגע הקר צימרר את עורה. מזג האוויר הקודר בחוץ לא
השפיע לטובה על מצב רוחה, על אף העובדה שהיא הולכת לפגוש אותו.
היא התניעה את המכונית ויצאה במהירות מהחניה החשוכה, ממהרת
להימלט מאפילת הבית הגדול שהתנשא מולה. כעבור כחצי שעה נסיעה
הגיעה למחוז חפצה. היא נעלה את המכונית בלחיצת כפתור ופנתה
לשומר שבכניסה, ושאלה אותו- כרגיל- היכן מסתיימת חלקת הילדים,
למרות שידעה היטב. השומר הורה לה כיצד ללכת בכמה תנועות ידיים
והיא נכנסה לבית הקברות. ההליכה של חמש הדקות הייתה קשה לה,
ובמהרה התיישבה לצד קבר מסויים, ישן מאוד, מלוכלך מרוב נגיעות
ופגעי אקלים.
היא ניקתה באצבע עדינה את הכתוב על המצבה, וגילתה משהו. היא
שיפשפה במרץ, שוכחת מהפגישה איתו, נחושה לגלות מה כתוב על
המצבה. אות נגלתה אליה, ואחר כך עוד אות. לאחר מכן כמה מספרים,
ורק כשפני המצבה היו נקיים הביטה בשם- "אהוד כהן". הכל חזר
אליה.
"היי, רוצה לברוח?" הוא לחש לה, מצמיד את פיו לאוזנה.
היא הרגישה בנשימה החמה של פיו, בידו ההולכת לכיוון כתפה והדפה
אותו בעדינות. "לא עכשיו", לחשה. "הוא עלול לגלות".
הוא רקע ברגלו באדמה בכעס. "אתה מעיף עליי חול," חייכה אליו.
"בעוד 5 דקות מאחורי חדר האוכל."
הוא נאלץ להנהן וצעד במהירות למבנה האפור הגדול. ענת, נערה יפה
בת 15 וחצי, עמדה במגרש הכדורגל של הקיבוץ שלה והביטה בנערים
המשחקים. אחד מהם היה אהוד, החבר שלה מזה ארבעה חודשים. בהתחלה
עוד אהבה אותו, אבל היא- נערה שרגילה שהרבה בנים יחזרו אליה-
לא הייתה מוכנה עדיין להתחייב. היא הייתה בקשר עם הרבה בנים
בשעת החברות עם אהוד, אך אף אחד לא גילה לו זאת. הקשר הכי חזק
שהיה לה מהצד היה עם בועז, הנער עמו רצתה להיות כל היום. הפעם
הייתה בטוחה שזו אהבה.
היא חיכתה שאהוד יסיים את משחק הכדורגל, יבוא אליה לקבל נשיקה
ואז תיפטר ממנו לשארית היום. הוא התקרב אליה, מיוזע ובטוח
בעצמו, מרכין את ראשו כדי לקבל נשיקה שלא משאירה מקום לספק.
היא מילאה אחר מבוקשו באי רצון בולט- אך הוא לא הרגיש דבר. הוא
חיבק אותה ואמר "אני אוהב אותך, ילדה שלי. את שלי." הוא נשק
למצחה והשאיר אותה שם עומדת, תוהה עם עצמה. היא אהבה את
המסירות שלו, הנאמנות שלו, את האהבה העצומה שרחש אליה- אבל כאב
לה שהיא לא יכולה להעניק לו את אותו הדבר. היא לא ידעה איך
לצאת מזה, למרות שהעדיפה לעשות את זה מהר וללא סיבוכים. לאחר
שהייתה בטוחה שעזב לחדרו שבמגורי הפנימייה, מיהרה גם היא אל
מאחורי האולם, שם יכלה להתייחד עם בועז שלה ולעשות ככל העולה
על רוחה.
הימים חלפו, והיא ואהוד חברים כבר כמעט שנה- והיא עדיין עם
בועז, משכנעת את עצמה בכל יום ש"מחר אגיד לו", משכנעת את עצמה
שזה לא כל כך נורא. אבל יום אחד זה קרה.
"אז....בעוד 10 דקות, כן מתוקה?" בועז הביט אליה מלמעלה, עיניו
הירוקות נעוצות בה. המבט המיס אותה, והיא אחזה בו כל כך שזה
הכאיב לו.
"היי, כולה אני," הוא צחק, וגומות החן שבלחייו זהרו. היה נדמה
לענת שהוא מלאך, מלאך משמיים. "אל תשכחי!"
הוא נופף לה והלך.
"מה זה היה?" שמעה קול מאחוריה. היא הסתובבה בבהלה וראתה את
פניה של ורד, חברתה הטובה ביותר.
"זה כבר יותר מדי זמן, ענת." המשיכה ורד בלי לתת לענת הזדמנות
לוותר, "את חייבת לספר לאהוד. הוא עלול לעשות משהו לעצמו. אין
לך מושג כמה הנער הזה אוהב אותך, ענת. אני הולכת לספר לו."
ענת ניסתה לעצור בעד ורד, אך זו כבר מיהרה לעבר מגורי הבנים.
בתוך תוכה רתחה ענת מזעם, אך היא הניחה לורד לעשות את מה
שרצתה. אחרי הכל, עדיף שאהוד יידע את זה - ומה טוב שלא ממנה.
היא עמדה מול מגורי הבנים, מחכה שהדלת השניה משמאל תיפתח ואהוד
יופיע, אדום מכעס. ככה זה כשהוא כועס. הוא נעשה אדום. אבל זה
לא קרה. במקום זה ראתה אותו הולך בחצר האחורית עם ורד, והיא
מנסה להסביר לו משהו בהתרגשות. ענת עצמה את עיניה ופנתה למקום
המפגש הקבוע שלה עם בועז, מאחורי אולם הספורט.
"מה קרה, ילדונת?" הוא מחה את דמעותיה בגב כף ידו, "מה קרה?"
היא סיפרה לו הכל; על החשש מאיך אהוד יגיב, ממה שהוא יעשה
לעצמו אם יגלה, מה יקרה הלאה.
"אל תתני לזה לבלבל אותך, מתוקה שלי!" הוא קרא והצמיד את פיו
לפיה בנשיקה רכה.
אהוד לא היה צריך יותר מזה כדי לדעת.
למחרת בבוקר הוא נמצא מוטל על מיטתו שבמגורי הבנים, לידו חפיסה
של כדורים נגד דיכאון. ענת בכתה ימים שלמים ולא הפסיקה.
גם שלושים שנה אחרי, היא לא שכחה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.