אתמול נסעתי לי על אופניים בשכונה פתאום אורלי חברה של אחי
ראתה אותי וצעקה שהיא ראתה את הכלב שלי שוכב מת בחצר הבניין
שבכניסה לשכונה.
כששמעתי את זה התחלתי לבכות וישר נסעתי לכיוון החצר .
רונן, החבר שלי, ראה אותי נוסעת על האופניים ובוכה והתחיל לרוץ
אחריי צעקתי לו שאורלי ראתה את הכלב שלי מת בחצר הבניין
שבכניסה לשכונה, שנינו, אני על האופניים והוא בריצה דוהרים
לכיוון החצר של הבניין בכניסה לשכונה.
הגענו לבניין ולא מצאנו את הכלב שלי שוכב בשום חצר ובשום
פינה.
רונן החליט שהוא צריך להיכנס פנימה לתוך הבניין לבדוק כי אם
אורלי אמרה אז היא בטח ראתה, הוא נכנס לבנין וצעק לי שהוא לא
רואה כלום ושהוא יוצא החוצה כי אורלי בטח עבדה עליי ובדרך
החוצה הוא נעצר והתחיל לצעוק, רצתי אליו וראיתי אותו עומד וליד
רגליו ראיתי את הכלב שלי שוכב מת.
אתמול זו היתה הפעם הראשונה שראיתי כלב מת.
וזה עוד יותר כואב כשהכלב הזה הוא שלך.
התחלתי לצעוק ולבכות ועליתי על האופניים ונסעתי ונסעתי ונסעתי
משם, אחרי כמה דקות מצאתי את עצמי עומדת בבניין שלי מחכה
למעלית ואני כולי רטובה מדמעות ושכנה זקנה ועצבנית יוצאת
וצועקת לי "שתקי כבר ילדה מפונקת תפסיקי לבכות" ואני שמעתי את
עצמי מקללת.
אמרתי לה כל מיני דברים שידעתי שאסור לי לומר אבל לא היה לי
אכפת כי הכלב שלי מת.
המעלית הגיעה לחצתי קומה 5 ועליתי.
הגעתי הביתה ופתחתי את הדלת בסערה. ראיתי את אמא שלי עומדת עם
מגבת כרוכה על גופה מדברת בטלפון עם חברה וצעקתי הוא מת הוא מת
הכלב שלי מת!
אחותי הגדולה יצאה בריצה ושאלה מי מת? מי מת?
עניתי לה הכלב שלי מת הכלב שלי מת.
אמא שלי ניתקה את השיחה בבהלה והתלבשה וירדנו בריצה.
למטה חיכו לנו כל ילדי השכונה. התקדמנו כתהלוכה לכיוון החצר של
הבניין בכניסה לשכונה וככל שהתקדמנו הכמות של הילדים גדלה.
אספנו אותו הוא שכב שם כמו גוש של בשר הוא היה נפוח והלשון שלו
השתרבבה החוצה.
אמא שלי עטפה אותו בשמיכה וכולנו חפרנו בור בקצה השדרה הטמנו
אותו עמוק, עמוק בתוך האדמה וכל ילדי השכונה עזרו לנו לבנות
מצבה.
וזה קרה אתמול בדיוק לפני 25 שנה.
הכלב הראשון שלי מת.