"אולי אתה יודע איפה אני יכול למצוא זבוב צה צה? " שאל שלמה את
אחד האנשים שחיכו בתור לד"ר גרונוולט בקופת חולים. "מה?" שאל
האיש שהיה נמוך וזקן וחסר סבלנות. "שאלתי אם אתה אולי יודע
איפה אני יכול למצוא זבוב צה צה" חזר שלמה על שאלתו בקול רם
יותר. "מה לעזאזל אתה רוצה ממני, אני אפילו לא יודע מה זה."
השיב הזקן בקוצר רוח. "אני מצטער, פשוט נראית לי מין זקן חכם
כזה וחשבתי שאולי אתה יודע..." "אז אני לא." קטע אותו הזקן.
שלמה נעלב מעט, אך לא חשב להתייאש. הוא המשיך ותר בעיניו אחר
מישהו שנראה די חכם לדעת היכן נמצאים זבובי צהצה. היתה שם אשה
אחת במשקפיים ואיש עם מצח נורא גבוה וגם תאילנדי אחד ששלמה חשב
אותו לסיני חכם. הוא שאל את שלושתם וזכה לעוד שתי תשובות
כעוסות ולתשובה אחת בתאילנדית שעל טיבה לא ידע לעמוד. שלמה היה
איש נמוך ורזה ואף על פי כן, בשלב זה, משך תשומת לב רבה למדיי.
עיניים רבות מאוד ננעצו בו ואנשים רבים רטנו בכעס. "מה הסיפור
שלו עם הזבוב שמצה הזה?" שאל בקול רם אדם אחד שמן וקרח וכהה
עור. "ששש..." היסתה אותו מישהי עם תיק צד אופנתי מעור נחש.
"הוא כנראה קצת לא בסדר, אתה לא רואה?" "מסכן" אמרה זקנה אחת
שישבה ממש מול הדלת של ד"ר גרונוולט. "יש כזה זבוב בכלל?"
התעניין האיש השמן הקרח. "כן, נו, זה הזבוב הזה שמדביק אנשים
במחלת השינה." השיבה האישה עם המשקפיים. "ששש..." אמרה שוב
האשה עם התיק צד. "אז את כן מכירה אותו." התעורר לפתע שלמה
והתקרב אל האישה עם המשקפיים. האישה עם תיק הצד נעצה באישה עם
המשקפיים מבט שאמר: את רואה מה עשית? "אני מכירה אותו," רטנה
האישה במשקפיים. "אבל אני לא יודעת איפה למצוא אחד."
"אני חשבתי," המשיך שלמה "שאולי בג'ונגלים בדרום אמריקה, ככה
נגיד, על גדות האמזונס. נשמע הגיוני לא?"
"אני באמת לא יודעת." האשה במשקפיים הקפידה שלא להביט בפניו של
שלמה אפילו לרגע.
"זה פשוט שאני באמת חייב זבוב צהצה, אבל אני לא יכול לסוע
לדרום אמריקה סתם ככה על פי תחושה, את מבינה, אני צריך לדעת
בביטחון."
"כן, אני מבינה."
"וזה לא מעניין אותך לדעת למה אני צריך זבוב צהצה?"
"אני בטוחה שיש לך סיבות טובות."
"כן, יש לי, זה בגלל שאני החלטתי שאני רוצה את המחלה הזאת
שהוא מעביר, זה נראה לי סידור טוב."
"יופי."
"את לא רוצה לדעת למה?"
"אתה אוהב לישון?"
"זה יותר זה שאני לא אוהב להיות ער. כל העניין הזה של המציאות,
זה נראה לי לא הגיוני. אני פשוט לא רוצה להמשיך עם זה."
"זה לא בריא לישון כל היום." התערבה הזקנה שישבה מול הדלת של
ד"ר גרונוולט. "נו ולהיות ער זה בריא?" שאל שלמה בתשובה. "תראי
כמה אנשים אתם פה בתור." הזקנה עשתה בידה תנועה של ביטול כלפי
שלמה. "הוא סתם משוגע." אמר הזקן הנמוך. "כולם פה משוגעים, זאת
הבעיה פה במדינה."
"מה משוגע? למה משוגע? אני בסך הכל מחפש סידור יותר טוב זה
הכל."
"כל אחד פה רוצה סידור יותר טוב, שיהיה לו יותר נוח, כולם פה
מפונקים זאת הבעיה, פעם לא היה ככה."
"כשאני הייתי בגילו לא ישנתי בכלל, אולי שלוש שעות בלילה."
אמרה הזקנה.  
אותו רגע יצא אדם חבוש כיפה מתוך הדלת והזקנה שישבה מול הדלת
התכוננה לקום ולהכנס, כאשר שלמה תפס בידה ואמר: "תני לי להכנס
לפנייך, יש לי רק לשאול שאלה." כל מיני צעקות בנוסח
שב-במקום-וחכה-לתור-שלך-כמו-כולם-ואל -תהיה-חוצפן ניחתו על
ראשו של שלמה מכל עבר ובעיקר מן הכיוון של האיש השמן הקרח
ומכיוונו של הזקן הנמוך. "מה יש לכם? רק כמה שאלות על הזבוב
צהצה, זה יקח שתי דקות."
"אם אתה והזבוב צהצה שלך לא נרגעים," החל האיש הקרח "וסותמים
את הפה שלכם ויושבים יפה במקום, אני מסדר לך לישון בלי מחלת
שינה, הבנת?"
"אוי ויי, לא צריך באלימות, זה לא יפה." אמרה הזקנה. "זה לא
יבין אחרת, את לא רואה? זה מנייק אמיתי זה."
"בכל זאת, לא יפה באלימות." שלמה זיהה חולשה וניסה את כוחו:
"אז אולי את נותנת לי להכנס לפנייך ולשאול כמה שאלות?"
"שב!" פקד השמן הקרח באורח משכנע למדיי. "טוב, הנה אני יושב."
אמר שלמה והתיישב. "מה אתה צועק? בסך הכל רציתי לשאול איך זה
עובד עם הסיוטים ואם הם משאירים אותך בחיים, זה הכל."
"על מה אתה מדבר?"
"הסיוטים, נו, כשיש לך את מחלת השינה אתה הרי לא מתעורר
מהסיוטים, אז רציתי לדעת אם אתה פשוט מחליק לחלום אחר יותר טוב
או שאתה נתקע עם הסיוט. זה מסוג הדברים שאני צריך לדעת. אם אתה
נתקע עם הסיוט והוא פשוט נמשך לתמיד, אז זה סיכון שאני לא יודע
אם אני רוצה לקחת. בכלל, אני רוצה לשאול את הד"ר אם הם שמה
מחזיקים אותך בחיים בבית-חולים. זאת אומרת, אם הם דואגים
להכניס לך אוכל ושתייה עם אינפוזיות כי אתה הרי לא יכול לאכול.
נראה לי שזה מה שעושים, אני חושב שראיתי את זה באיזה תכנית
בערוץ שמונה. הם מחברים אותך לאינפוזיות וגם מזיזים לך את
הרגליים ואת הידיים שהשרירים לא יתנוונו, אבל יכול להיות שאני
מתבלבל עם מחלה אחרת, אז רציתי לשאול ולהיות בטוח. אם זה נגיד
מחלה שאתה מת ממנה בסוף אז לא עשינו כלום בעצם, אתה מבין? זה
דברים שאני חייב לברר וגם..."
"שתוק! שב ושתוק!" הפסיק אותו השמן. "טוב, טוב, אני יושב
ושותק." שלמה השתתק והרגיש עצמו מעט מושפל. הוא ניחם את עצמו
במחשבה שהשמן הקרח לבטח ימות מהתקף לב בקרוב שכן היה שמן, קרח,
רגזן וחכה בתור לרופא. "בטח צריך מרשם לכדורים נגד לחץ דם."
מלמל לעצמו שלמה בקול שהתברר בדיעבד שהיה רם יותר ממה שחשב.
"מה אמרת?" שאל השמן בטון מאיים. "כלום, כלום. באמת שום דבר."
"שאני צריך כדורים נגד לחץ דם?"
"אתה? לחץ דם? מה פתאום? להפך, אתה צריך כדרים בעד לחץ דם מרוב
שאתה בריא מדיי." שלמה ניסה לחייך. "אתה מתחכם איתי חתיכת דפוק
מטורף?" "תעזוב אותו, הוא לא בסדר." אמרה האשה עם תיק הצד.
"למה אני לא בסדר?" נעלב שלמה. "בגלל שנמאס לי להתעסק עם
השטויות האמיתיות כל הזמן? הרי הם," (שלמה הצביע על האדם חבוש
הכיפה שיצא זה לא מכבר מן הדלת) "הם עושים את זה כל הזמן ולא
אומרים להם כלום."
שלמה גילה מהר מאוד שהמשפט האחרון היה טעות, שכן השמן, כך
התברר, היה אדם מסורתי שלא ראה בעין יפה דיבורים מעין אלה על
דת משה וישראל. רק במאמץ רב הצליחו האיש בעל המצח הגבוה
והתאילנדי לעצור את השמן מלהכניס לשלמה אגרוף בפרצוף. המהומה
הגדולה והרועשת גרמה לד"ר גרונוולט לצאת מתוך משרדו. "מה קורה
פה?" הוא שאל, אך מרגע שהבחין בשלמה, נראה היה שהוא מבין. הוא
חבט במצחו  והרכין את ראשו. "מה הפעם?" הוא שאל לבסוף. "עוד
פעם מחפש סמים שלא ממכרים?"
"לא." חייך שלמה "יש לי כבר משהו יותר טוב, אני מחפש זבוב
צהצה שידביק אותי במחלת השינה."
"כן, זה הרבה יותר טוב."  הד"ר נאנח. "טוב, תראה מה נעשה, אתה
תבוא בשתיים, בסדר? יהיה פה ריק ואתה שמעון," הוא פנה אל השמן.
"אתה, הכי חשוב שתרגע, זה לא טוב לך להתרגז, בוא, תשתה קצת
מים."
"מה זה הדבר הזה?" שאל שמעון והראה בידו על שלמה. "מה אתם
מביאים אותו לפה, הוא צריך פסיכיאטור."
"כן, אני יודע, בוא תשתה קצת מים ותרגע."
שלמה, מאוכזב, נאלץ לחזור בשתיים רק בכדי ש"ר גרונוולט שוב
ימליץ לו לראות את החבר הטוב שלו ד"ר הירש שהוא אדם נפלא
ופסיכולוג מהטובים בארץ. בקשר לזבוב הצהצה ומחלת השינה ד"ר
גרונוולט לא השיב דבר, שכן טען שבריחה מהמציאות אינה פתרון.
שלמה ניסה לשכנע אותו שזה הפתרון היחיד, אבל הוא לא הסכים
איתו. שלמה הבין שאין לו ברירה אלא לקנות אינציקלופדיה רפואית.

עבר כבר חודש מאז אותו יום בקופת-חולים. במשטרה ובמשרד החוץ
עדיין מנסים להתחכות אחר צעדיו של שלמה שנעדר מאז. ישנה עדות
של אשה אחת שטסה שבועיים אחר כך לניו-יורק ומספרת שלידה ישב
אדם נמוך ורזה שנראה לה משונה ושאל אותה אם היא יודעת, במקרה,
להשתמש ברשת כזאת של ציידי פרפרים. ישנם גם זוג הצעירים,
שטיילו בג'ונגלים בפרו חודש לאחר מכן שטוענים שפגשו ב'ישראלי
קטן', כלשונם, שהראה להם בגאווה, צינצנת שבתוכה היה משהו מזמזם
שלא יכלו להבחין בו בבירור שכן כבר החל להחשיך.
"מה בקשר לאינדיאני הזה ששמע נחירות באמצע הג'ונגל?" שאל פקד
סוויסה את רב פקד מילשטיין. "בטח היה מסטול ממריחואנה." ענה לו
מילשטיין. "ת'אמת?" המשיך מילשטיין. "למי אכפת בכלל מהשלמה
הזה? סך הכל עוד דפוק. עדיף ככה שהוא נאבד. הלוואי היינו
מאבדים עוד כמה פסיכים שאני מכיר." סוויסה חייך והנהן.  "אני
זז הביתה," סיים מילשטיין. "תקפוץ אלי מחר עם האשה? מלכה תכין
לכם משהו טוב."
"אין בעיות."
"סאלאמאת."